למה לא להתנתק

אלמלא היה זה עצוב, הייתה הכותרת קצת מצחיקה, שלשה שבועות לפני מועד הגירוש באים להסביר לנו מדוע לא צריך ?

חדשות כיפה הלל אפלבום 19/03/07 00:00 כט באדר התשסז

אלמלא היה זה עצוב, הייתה הכותרת קצת מצחיקה, שלשה שבועות לפני מועד הגירוש באים להסביר לנו מדוע לא צריך ?

אולם המציאות היא עגומה הרבה יותר. מקובלנו שהמוציא מחברו - עליו הראיה. השאלה היא כיצד זה שלשה שבועות לפני מועד הגירוש ועדין לא שמע הציבור משנה סדורה המצדיקה את המהלך. שמענו המון דמגוגיה, הרבה הטעיות, לא מעט סיסמאות שדופות, אבל טרם הושמע טיעון הגיוני אחד. עובדה זו יוצרת שתי בעיות מרכזיות: התפשטות אופנת הקונספירציה והתמקדות בפן הציות העיוור לשלטון. שתי תופעות מגונות, אולם לא בהן נעסוק.

מטרת מאמר זה היא לרכז בקצרה את הסיבות מדוע יש להתנגד לגירוש. המאמר מחולק לשלה חלקים: תוצאות שליליות ברורות, תוצאות שליליות אפשריות והפרכת נקודת מבט אחת.

מה שרואים משם -לא רואים מכאן

נתחיל בהצהרה: תוכנית ההתנתקות של אריק שרון הוא אווילית. לא, אין מדובר בגידוף, חלילה. למי שאינו יודע מדובר במונח אקדמי למהדרין אותו טבעה ההיסטוריונית המנוחה ברברה טוכמן לפני כ 30 שנה בספרה המונומנטאלי מצעד האיוולת (ראה אור בעברית בהוצאת ספרית מעריב בתשמ"ו).

בתחילת הספר מגדירה טוכמן מהו כשל השלטון שהיא מגדירה כאיוולת. לצורך כך היא קובעת שלשה קריטריונים (הציטוט מהספר הנזכר עמ 12 - 13):

"איוולת או עקשנות עיוורת ... קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה.

על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלשה תנאים: חובה היא שתוצאותיה השליליות יראו בעליל בזמנה ולא בראיה שלאחר מעשה... חייבים אנו ... לחקור רק את האירועים שנזקם לאינטרס העצמי היה גלוי לבני אותו זמן.

שנית, חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט...

חייב להיות תנאי שלישי והוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד"

על בסיס קריטריונים אלו נוהל לראות כי המחשבה האינטואיטיבית הרואה בתוכנית ההתנתקות עוד שלב בשורה של תוכניות מדיניות אוויליות ומסוכנות מבית המדרש של השמאל הקיצוני, יש לה בסיס אקדמי ! בדיקת התאמת המציאות שלנו להגדרות מושארת לקורא הנבון.

לאור הגדרה זו קל יותר לענות על השאלה המנקרת במוחם של רבים והיא כיצד יתכן שקבוצה של אנשים, שאפשר להאמין כי רצונם רק בטובתה של המדינה, שוגים בצורה כל כך מחפירה. היתכן כי מר ביטחון ומר התיישבות שינה את עורו בצורה כל כך חריפה ולא שם לב לכך ? תופעת האיוולת היא הפתרון.

מסתבר כי לא מדובר באירוע ראשוני. כשל שלטוני זה, האיוולת, מושרש בתרבות השלטונית של העולם ועל כך יעידו הדוגמאות שמביאה טוכמן בספרה (חלקן בהרחבה וחלקן בתמצתיות, הדוגמה הקרובה אלינו מובאת בפרק הראשון והיא סיפורה של התפלגות הממלכה בימי רחבעם עמ 16 - 18 שם). לא תמיד אפשר לעמוד על הסיבות לגילויה של איוולת מדינית, לפעמים הסיבות מתבררות רק בדיעבד. אין זה משנה את המצב.

נזקים ברורים

· נזק בטחוני. לא צריך להיות יועץ לביטחון לאומי בשביל להבין את הנזק שיש במתן אפשרות לקרב את המחבלים לעוד ועוד ישובים (אמנם ישנם בכירים המנסים לטעון שאחרי המהלך יהיה מצבנו הביטחוני טוב יותר, אולם המיליונים שמשקיעה הממשלה במיגון הישובים של הנגב המערבי מעידים שהממשלה עצמה איננה מאמינה בשיפור המובטח). מה שחשוב, כך אמרו לי בעבר, אינו הכוונה של המחבלים, אלא היכולת. לא נשכח את הרוח הגבית לטרור. אין שום ספק שהתוכנית נתפסת כנסיגה ישראלית תחת לחץ הטרור (מצטרף לנסיגה מלבנון שגל הטרור הוא התוצאה שלה).

· נזק חברתי. למרבה הצער הקרע בעם הוא תוצאה של התוכנית גם אם תכשל. אולם אם מניחים שהגרעין הקשה של התמיכה בתוכנית הוא מצומצם, הרי שיהיה יותר קל לאחות את הקרעים אם התוכנית תכשל מאשר אם תבוצע.

· הנזק לדמוקרטיה. ככל שעובר הזמן, נראה שהשלטון מוכן לעבור על יותר ויותר הסכמות בסיסיות של החברה הדמוקרטית. החל מהתעלמות מרצון הבוחר וכלה בעשיית שימוש בצבא למימוש משימות אזרחיות. שתי התופעות הלו מאפיינות משטרי עריצות ומקומם לא יכירם במדינה דמוקרטית.

· הנזק הכלכלי. ההוצאות הישירות של הגירוש עומדות על קרוב ל 10 מיליארד שקל. אחרי שנים של הטפה כנגד הוצאות על פיתוח ובניה ביש"ע, נמצא לפתע סכום עתק למימוש הריסה (לשם השוואה, אפילו השמאל הקיצוני טוען שההוצאות על יש"ע ב 30 שנה היו כ 40 מיליארד ₪, מספר מופרך כשלעצמו, ועכשיו הולכים להוציא רבע מסכום זה בשנה אחת ועל כ 5% מההתיישבות) ועוד לא דיברנו על הוצאות עקיפות.

· הנזק הציוני. 120 שנה של התיישבות ובניה משנות כיוון. זה לא קרה בבת אחת. כבר שנים שהערכים הציונים נמצאים בבלימה. תוכנית הגירוש מסמנת את הנקודה בה התהליך הציוני עובר לרוורס. לא עוד בניה, מעתה - הריסה.

נזקים אפשריים

· הוצאות כלכליות עצומות. מאז הסכמי אוסלו הוציא המשק סכומי עתק על אבטחה, מיגון ומלחמה במחבלים שיובאו לכאן. יש לשער שהוצאות האלו רק יתפחו אחרי ההתנתקות. לסעיף זה יש להוסיף נזקים לייצוא (10% מהיצוא החקלאי של המדינה מקורו בגוש קטיף).

· דחית האפשרות לשלום. ברגע שהערבים מקבלים את הרושם שיש בכוחם לצאת מהסכסוך ומלוא תאוותם בידם, הרי שאין סיכוי שרעיון הפשרה, שהוא בסיס לכל הסכם שלום אמיתי, יתקבע בדעתם. כל עוד אנחנו מוותרים ללא תמורה הולמת, אין סיכוי לשלום. יגיע רגע שבוא אפילו השמאל הקיצוני יסרב לוותר, אולם זה עלול להיות מאוחר מדי. ואם אמנם יצליחו אז להגיע לפשרה, יש להניח שהיא תהיה יותר גרועה מפשרה אותה ניתן להשיג עכשיו על ידי עמדיה איתנה על דרישותנו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן