ז' מנחם אב תשס"ד, בעקבות אישור תכנית ההתנתקות, שנה ויומיים לפני הגירוש עצמו, ארגנו פעילי גוש קטיף שרשרת אנושית באורך של 90 קילומטרים. היא התמשכה ממחסום ארז ועד הכותל המערבי. לדברי מארגני המפגן הגדול, מטרת השרשרת הייתה חיבור בין גוש קטיף לירושלים באמצעות בני אדם, כאמירה כי הוא חלק מהמדינה. 130 אלף איש השתתפו בשרשרת ובמחאה שסביב תכנית ההתנתקות.
אחד האנשים הבולטים שעמדו מאחורי המהלך התקשורתי היה חבר הכנסת לשעבר, זבולון כלפה, שהתגורר באותם ימים ביישוב עצמונה והתגייס במלוא כוחו כדי לארגן את השרשרת האנושית הגדולה ואת המאבק על משאל מתפקדי הליכוד. "באותם ימים עסקתי בהקמת עסק עצמאי אחרי שנים שהייתי שכיר בתחום הבניה. התמחיתי בבניית בתים פרטיים בגוש קטיף וכבר הייתי בשלב היסודות של הבית השני או השלישי" מספר כלפה בראיון ל'כיפה'.
כלפה היה כבר אז דמות ציבורית, חבר מליאת המועצה, וראש המטה של מי שניצח בבחירות מה שהביא אליו את חברי הוועד שביקשו ממנו לעסוק בנושא של משאל מתפקדי הליכוד כדי לפעול לדחיית התכנית.
"אלו היו הימים של לפני פסח, כשנה וחצי לפני ההתנתקות, דחיתי אותם ואמרתי להם, שרק התחלתי להקים עסק חדש ואינני מסוגל לנטוש אותו. לאחר לחצים רבים הגענו לפשרה שאטפל בגזרה קטנה של האזור הסמוך של העיר נתיבות וישובים הסמוכים אליה", מספר כלפה ומסביר כי כל פעיל לקח על עצמו עיר אחת בה היה אמור לעבוד ולפעול מול מתפקדי הליכוד. אך ימים ספורים לאחר מכן טענו המארגנים כי המערכת לא מצליחה להתרומם והם ביקשו שאקח תחת אחריותי את כל אזור הדרום מראשון לציון עד אילת".
כלפה מספר כי למרות שהעסק האישי שלו ניזוק באופן קשה מההזנחה שלו הוא התגייס לחודש שלם של פעילות אינטנסיבית כולל ההכנות ליום המשאל עצמו שהיה על תקן של הכנה של יום בחירות במהלכו קרה אסון שכמעט והוריד את כל המאמצים לטמיון.
"הקמנו אהלים בכמה מהערים והשקענו בזה עבודה מטורפת, בצהריים ישבתי במטה בגוש ופתאום קיבלתי ידיעה מהרכזת שהיא על הפיגוע של משפחת חתואל (טלי חתואל וארבעה בנותיה הי"ד שנרצחו בירי בציר כיסופים). הידיעה נפלה כרעם ביום בהיר על החברים מהגוש שהכירו את המשפחה שהתגוררה במושב קטיף שבגוש. התחילה ממש נפילה של הרכזים, עיר אחר עיר הם איבדו את הריכוז ונפילת המורל הייתה קשה, החברים התפרקו", מספר כלפה.
הידיעה על חשיבות המשאל חיזקה את ידיו והוא החל בניסיונות טלפוניים להחזיר את הפעילים לעבודתם, "התחלתי דרך הטלפון לנסות להפיח בחברים רוח חיים, ולהתגבר וכך היה, עם היוודע התוצאות המוצלחות היה עצב כבד בגוש בשל הרצח מעורב בשמחה גדולה בגלל תוצאות המשאל המפתיעות. לתומנו חשבנו שמילה זו מילה ומן הסתם יכבדו את תוצאות המשאל", מספר כלפה שמאשים את ציפי לבני בשכנועו של שרון להמשיך בתכנית. "אחרי כעשרה ימים האווירה בגוש החלה לצנוח שוב יחד עם ההבנה שעם כל המאמץ וההתגייסות הטוטאלית של כולם, הכל הלך לטמיון. המורל צנח ואנשים נשברה רוחם לגמרי".
באותם ימים היו כנסים רבים בגוש קטיף והתושבים באו כדי לייעץ ולחשוב ולהתלבט כיצד לנהוג. "הצטרפתי לאחד מהם בתור מי שלמד ועסק בחינוך שנים רבות, במהלך הכנס סימן לי אחד מרבני הגוש לבוא החוצה והתחיל לספר לי על הפרויקט של השרשרת האנושית וניסה לרתום אותי למהלך. השבתי לו שמבחינתי אין מה לדבר, אני עדיין מלקק את הפצעים הכלכליים והנפשיים ממשאל המתפקדים", מספר כלפה, "אמרתי לו שזה קשה לי מבחינה כלכלית וסיכמנו שאשאל את אשתי שלא היססה והטילה את כל כבוד משקלה כדי שאצטרף למהלך".
כלפה מתאר את האתגר שעמד בפניו בארגון המפגן אל מול המשטרה שחששה מהמהלך והמשמעות שלו ומול הספקנים שבמנהיגי המתיישבים שהתנגדו למהלך, "נכנסתי לקלחת והשקעתי את כל כולי במשך 3.5 שבועות אינטנסיביים ואף ירדתי במשקל בצורה דרסטית. הייתי כל היום מסתובב בדרכים ובכנסים ובתחנות משטרה שונות ובמאבקים עם מועצת ישע לשכנע אותם שזה מעשי. זה היה דבר שלא נעשה ולא נוסה עדיין בהוויה הציבורית הישראלית, אך חשנו שיש אמירה חשובה בחיבור של גוש קטיף לירושלים וחשנו כי זה ישדר חוסן כלפי האנשים בגוש".
הוא מספר על האווירה המיוחדת שחש באותם ימים, "הייתה אווירה מיוחדת של פעילות ועשייה שהשפיעו רבות על מצב הרוח של המתיישבים, לאחר מכן כשהתכנסנו בגוש קטיף יחד עם ראשי ישע שתקפו אותנו בתחילה ובסופו של דבר כולם התפעלו מאד מהעצמה האדירה של המהלך. בשורה התחתונה זה היה אירוע שנצרב בתודעה הישראלית ועד היום מוזכר כאחד האירועים המשמעותיים של המחאה נגד הגירוש".
כאמור גם כלפה עצמו גורש בהתנתקות, "בזמן הפינוי הייתי עם משפחתי, שישה ילדים, מגיל 18-2. אני סייעתי לאנשי נווה דקלים בימי הגירוש שלהם ואת שק הדמעות שלי סיימתי שם... לאחר מכן גם הלכתי לראות את ניסנית ואלי סיני וכשזה הגיע אלינו לעצמונה זה היה כבר לאחר הקטע של העיכול והבכי כאילו איבדתי את התחושה, סוג של קומה... לא ידעתי מה קורה איתי", הוא מספר בכאב שניכר שלא נעלם גם עשור לאחר מכן. "התמונות האלה של המצעד בסך של כל החיילים בנווה דקלים כשהם לבושי שחורים ואתה שומע את הצרחות מהבתים, התמונות האלה עד היום כל הזמן מהדהדות לי בראש. אלו היו ימים קשים וכואבים מאד והזמן שחולף מראה בכל היבט אפשרי עד כמה המהלך הזה היה טעות", אומר כלפה נחרצות.
הוא מביע את זעמו על כך שרבים מאותם אנשי ציבור שאמרו שההתנתקות היא מהלך נכון נמצאים כיום בתפקידים בכירים כאילו דבר לא אירע "הימרתם על החיים של עם ישראל, הניסיון נכשל כישלון חרוץ אך אתם בשלכם, כאילו האחריות לא עליכם".
כלפה טוען כי עד לרגע האחרון חש וקיווה שההתנתקות לא תקרה, "מבחינתי עד הימים האחרונים האמנתי שדברים יכולים להשתנות, היה מדובר בהחלטה של אדם אחד והוא יכל לשנות את דעתו" אומר כלפה ומוסיף כי "ההיסטוריה היהודית למודה במצבים קשים אף מזה, אנו מכירים את האמרה אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים". אנחנו לפעמים חושבים שבגלל שהתפללנו וביקשנו הקב"ה עובד אצלנו... אך לקב"ה יש חשבונות שלו".
בתור איש ציבור שהיה בכנסת ה-19 כלפה עדיין סבור בראיה לאחור, כי התנהלות אנשי ההתיישבות הייתה נכונה על אף שכשלה ברגע האמת, "אם הייתי חוזר במנהרת הזמן לא הייתי משנה במשהו מבחינת ההתנהלות. בתור אחד שהיה בחלק גדול מצמתי ההחלטה המאד מורכבים וקשים, עם היד על הלב לא הייתי נוקט בדרכים אחרות" הוא אומר ומסביר כי לא ניתן היה לתכנת את האנשים לפעול על פי הנחיה, "זה לא היה מחזיק מעמד. אנשים שלפו ממה שנבנה בהם כל השנים קודם לכן. בסופו של דבר צריך לזכור שבהתמודדות כזאת אתה לא יכול לשחק הצגות זה לא תיאטרון זה החיים האמתיים של אנשים שגרו והתמודדו עם מציאות ביטחונית מעורערת והבטחות שהופרו".