"הגירוש מבחינתי התחיל כבר שנה וחצי קודם לכן כאשר התחלתי להתנדב באופן קבוע כלוביסט בכנסת כדי לנסות להסיר את רוע הגזרה. כשכולם עוד היו שאננים התחלתי לפעול בכל הכוח כדי לנסות להשפיע על הגורמים המחליטים" מספר ל'כיפה', סגן אלוף במיל' בני כהן שגורש מהיישוב נווה דקלים.
סיפורו של כהן הוא סיפורו של אחד מתוך למעלה מ-8000 מגורשים שפונו מ-22 יישובי גוש קטיף במהלך תכנית ההתנתקות. גירוש התושבים מבתיהם אמנם קרה כבר לפני עשור אך ההתנתקות נותרה כפצע פתוח ומדמם בלב החברה הציונית דתית והאירוע היה נקודת שבר לא פשוטה בעבורה.
כהן נאבק על ביתו כאיש פרטי למרות שלא מונה לתפקיד על ידי איש והוא מאשים את הנהגת ההתיישבות בחלק מתוצאות ההתנתקות. "לצערי הרב ההנהלה של מועצת יש"ע לא הבינה שהמלחמה היא בכנסת ולא בשום מקום אחר וששום הפגנה גדולה או שרשרת אנושית חשובה ככל שתהיה לא באמת משנה במבחן התוצאה וכך מצאנו את עצמנו ארבעה חבר'ה - אני, שלמה וסרטייל, שלמה יוליס ושלום יפרח, נוסעים כל יום מגוש קטיף לכנסת, נפגשים עם חברי הכנסת ומביאים אותם לראות את המקום כדי שיבינו את המשמעות האמתית של הגירוש", מספר כהן ומוסיף כי מידי פעם היו מצטרפים גם אחרים למאבק מול מקבלי ההחלטות.
כהן שהיה בעבר גם המזכיר של היישוב נצרים עד כשנתיים לפני הגירוש הכיר את המגרש הפוליטי והתמקד בו, "נפגשנו עם ח"כים מכל הסיעות ולא היה להם תשובות לשאלות הקשות ששאלנו בנוגע לסיבות ולתוצאות מהלך שכזה. נפגשנו בזמנו עם הנשיא רובי ריבלין, שהיה אז בתפקיד יו"ר הכנסת והוא אמר לנו "חבל לכם על הזמן, אם היום עובר החוק יצביעו 95 חברים בעד". ביקשנו להיכנס בכל זאת לכנסת ולפעול ואכן הצלחנו לצמצם את התמיכה בתכנית אך למרבה הצער לא מספיק".
ראש הממשלה דאז, ומוביל התכנית, אריאל שרון נחל בתחילה כישלון במשאל המתפקדים בליכוד שדחה את ההצעה ברוב של 60%. תקופה קצרה לאחר מכן הוא הגיש גרסה שנייה של התכנית שעלתה לבסוף להצבעה בכנסת, "חברי הכנסת התביישו ולא יכלו להסתכל בפנינו כאשר הצביעו בעדה", אומר כהן וטוען שוב כי לו השכילו להבין במנהיגות ההתיישבות את חשיבות הפעילות בכנסת ייתכן והתוצאה הייתה שונה. "הצלחנו להביא את טומי לפיד לביקור בגוש לאחר אישור התכנית בכנסת והוא היה המום, "את זה מפנים? איך זה יכול להיות?" הוא שאל והוסיף, "כבר הצבענו על זה...", אם חברי הכנסת שהצביעו בעד התכנית למרות שלא ידעו היכן ממוקם בכלל הגוש היו מבקרים ורואים במה מדובר הייתה להם בעיה קשה להצביע בעד התכנית", הוא אומר נחרצות.
רבים מתושבי גוש קטיף לא האמינו שהדבר ממנו הם חוששים כל כך אכן יקרה בסוף וההלם, הכאב והתדהמה היו קשים מנשוא. התושבים קיוו כי איך שהוא בשנייה האחרונה תתחרט המדינה והתכנית תגנז. גם עבור כהן שהיה מעורב בדברים מאחורי הקלעים זה לא היה פשוט, "חודשיים לפני הגירוש כבר ידעתי בתוך ליבי שזה אבוד", הוא אומר ומוסיף כי למרות שהתכונן לכך נפשית אלו היו ימים קשים במיוחד. "הייתי בנווה דקלים עד היום האחרון, זה היה יום א', ט' באב, נווה דקלים הייתה מלאה באנשים, לא ידענו מה קורה הייתה תחושה קשה מאד. קיבלתי טלפון ביום שני והציעו לי לארוז את חפציי, אמרתי שאני לא יכול לצאת מהמקום ולא יכול להוריד אפילו תמונה מהקיר".
"התחושה הייתה שהמדינה מכרה אותנו. גרמו לנו להשתקע במקום ואז באבחת החלטה גירשו אותנו מבתינו אותם קנינו במיטב כספנו", מתאר כהן את התחושות של הגירוש, "כמזכיר נצרים באו שרים ואמרו למה לא בונים עוד, אמרנו שאין כסף ותוך 3 חודשים הגיע תקציב ובנו 18 בתים חדשים ומכרו את כולם תוך זמן קצר וזה היה שלוש שנים בלבד לפני הגירוש, המהפך הזה בהתנהלות של המדינה כלפינו הייתה קשה מאד לקבלה".
כהן מספר על רגעי הגירוש עצמם ועל תחושת חוסר האונים של המפונים וגם של המפנים, "החיילים הגיעו אלינו ובקשו לפנות אותנו, הם לא היו מוכנים מספיק לאירוע הקשה ולתגובות של המגורשים. שאלתי אותם למה... למה אני ולא אתם? אני גם עושה מילואים כל שנה, למה אתכם לא מגרשים מהבית? הבאתי את החוזה של הבית שקניתי ואמרתי להם שאני מוכן לעזוב בתנאי שאקח את בתיהם בתמורה. הם שתקו, חלקם אף בכו".
שלוש קבוצות של חיילים הגיעו לביתו של כהן בבקשה שיתפנה מרצונו, "בסוף אשתי נשברה ולא יכלה לעמוד יותר בלחץ הנפשי שהופעל עלינו. השעה הייתה כבר 12 בלילה, ארזנו אני אשתי ובני החייל ששוחרר לשבועיים כדי להיות אתנו, מה שיכולנו תוך 8 שעות כמעט ללא עזרה, עזבנו את הבית כמות שהוא ונסענו".
כהן מספר כי כשרצה לחזור לקחת את שאר חפציו רק לאחר שבועיים אושר לו להיכנס ולארוז. מהבתים המרווחים בגוש קטיף הועברו המפונים לבתים ארעים של חדר קטן שירותים ומקלחת שהיו רחוקים מאד מתנאי המחיה להם היו רגילים.
כהן שמתגורר היום ביישוב כרמי קטיף שבאמציה, עבר יחד עם רבים מחבריו מגורשי הגוש מסע תלאות גם בכל הנוגע לבתי הקבע שהיו אמורים לבנות מכספי הפיצויים שקיבלו. הקרקעות שנמכרו להם בכסף מלא היו שייכות למושב ולא ניתן היה מבחינה בירוקרטית להעביר את הקרקעות על שמם במנהל. כתוצאה מכך הם לא יכלו לקבל משכנתא לבניית הבתים. "רבים מהצעירים לא היה להם כסף כדי גם לקנות את הקרקע וגם לבנות במזומן את הבתים והם ניזוקו חמורות מאימי הבירוקרטיה הישראלית", מאשים כהן שנפגע אף הוא באופן אישי, "אני גר בבית חצי בגודלו ממה שהיה לי בנווה דקלים, נאלצתי לקנות הכל מחדש - רהיטים חדשים לבית הקטן ומכשירי חשמל שנהרסו בפינוי כיוון שהיו במכולות בשמש כמה שבועות. הפיצויים היו לעג לרש מעבר לעובדה שאנשים רבים איבדו את פרנסתם בגירוש. אני בן 66 אפשרויות התעסוקה שלי מוגבלים למזלי אני פנסיונר של הצבא אך לא כולם שפר עליהם גורלם". כהן עצמו מתנדב כיום בפרויקט 'תעסוקטיף' שנועד לסייע למגורשים בהשתלבות מחדש בשוק העבודה.
מפוני גוש קטיף חוו טראומה קשה שנצרבה בתודעה שלהם ורבים משתמשים בהתנתקות כחלק מהרזומה שלהם, כשהם מוספים לעצמם את התואר "ממגורשי גוש קטיף". התנהלותה הכושלת של המדינה בטיפול בהם שעדיין לא הגיע לסיומו רק החמירו את התחושות שהיו קשות גם כך.
כהן מצהיר כי הוא עוסק כיום יותר בעתיד מאשר בעבר, "יש 200 משפחות שלא יבנו את ביתם, במקום לפתור להם את הבעיות עוסקים במה הם לא בסדר וכיצד היו צריכים לנהוג. ישוב שלם כמו כרמי קטיף לא התחיל לבנות בגלל בעיות בירוקרטיות כאלה או אחרות. ולמרבה הצער גם בכירים בציונות הדתית שנמצאים במוקדי השפעה לא עושים מספיק עבור המגורשים", מאשים כהן הפועל גם להנצחת גוש קטיף, "אנחנו מארגנים בקרוב שרשרת אנושית וירטואלית שתגיע למוזיאון גוש קטיף בירושלים ואני מקווה שנגייס סכום כסף כדי שזה יהיה מוזיאון הבנוי כיאות וכראוי לחשיבות של הנושא".