שמש מערבית נמוכה צובעת בכתום את בתי האבן של שכונת רוממה בירושלים. עוד מעט תפילת מנחה בבית הכנסת הישן של עזרא. אני מדלג שתיים-שתיים במעלה המדרגות, חולף על פני חזיתות שיכוני הרכבת משנות ה-60. אם אמשיך לטפס, אגיע בסופו של דבר לבנייני הטלוויזיה הישראלית, אבל מה לי ולהם? שעת תפילת מנחה מתקרבת וחכם עזרא מקפיד בזמנים. אני לא רוצה את המבט שלו כשאני נכנס אחרי שהתחילו את תפילת העמידה. אני עובר במהירות על פני המכולת של יעקב ברחוב זכרון יעקב, שריחות חמוצים של שקיות שוקו וריחות מתוקים של לחמניות טריות עולים ממנה, ובזווית העין קולט את המילים שרוססו בשחור על אחד מקירות האבן הירושלמית: ''דרוֹס כל דוס''. לא לגמרי מבין למה הכוונה, בטח שלא את ההֶקשר. יום יבוא ואקרא בספרו של יהונתן גפן, "חומר טוב", שמי שטבע את מימרת הסלנג הזאת הוא לא אחר מאשר הרב אורי זוהר בגלגולו הקודם, שחזר בתשובה וכעת גר ממש קרוב, כמה רחובות מתחת לגרפיטי. אני מגיע לבית הכנסת בזמן; נראה שהעשירי למניין בושש לבוא. אחרי תפילת מנחה אנחנו קוראים ב"בן איש חי" או ב"עין יעקב", ממש באותם רגעים שבהם משודרת התוכנית "ערב חדש". לפעמים, תודה לאל, יש אזכרה לאחד המתים, ואז מוחלף הלימוד חמוּר-הסבר בהסתובבות בין המתפללים עם מגשי עוגיות, בוטנים, פירות ושתייה קלה. ממן, ששֹערו משוח תמיד בשמן, מברך בקול. אחריו עונים ביחד "אמן" פירו הנמוך, שרגליו מתנדנדות כשהוא יושב על הכיסא הרם והנישא; חכם אריה, שמדקלם בסערת רגשות מתי נפטר כל חכם מחכמי בגדד ומתי עתיד לבוא משיח צדקנו; וחכם לוי השתקן, הנוהם לעומתנו בזעף אם הנחנו בטעות רגל על רגל, רחמנא ליצלן, בלב קדושתו של בית הכנסת.
ממן, פילו, אריה, לוי, עזרא, הן הדמויות שאיכלסו את המציאות הממשית של ילדותי. דמויות שונות למדי מהצעירים התל-אביבים הרזים והבהירים שהופיעו בתוכניות הטלוויזיה, ברגעים הנדירים שבהם לא כיבו לנו אותה: החבר'ה מעניין של זמן, תופסים ראש או זאפ לראשון. בית הכנסת של עזרא, המיז-אנ-סצנה היסודית שלי, נראה שונה מאוד מהמרחבים הדתיים המאיימים שהוצגו בסרטים על דתיים באותן שנים, כמו המיועד, שלג באוגוסט או אהבה אסורה. התבקש כאן דיסוננס קוגניטיבי חריף בין העולמות המנוגדים, הממשי והמדומיין, אך איכשהו, שום קונפליקט לא התעורר בלבנו ושום תמיהה לא דלפה אלינו מן השפופרות הקתודיות שמאחורי המסך. היה לנו ברור שקיימת הפרדה מוחלטת בין הדמויות הממשיות סביבנו לבין הדמויות הפיקטיביות שעל המסך. הטלוויזיה והקולנוע היו בצד האפל של הירח, בית הכנסת היה בצד המואר, ולא קרב זה אל זה כל הלילה.
כריכת הספר צילום: יחצ
אך ככל שחלף הזמן המצב החמיר. הטלוויזיה והקולנוע החלו לנגוס בחמדנות בשעות הפריים טיים של ה"בן איש חי". הדמויות הדתיות שהוצגו בהם היו על הספקטרום שבין קריקטורה מגוחכת לבין איוּם מוחשי, ובסופו של דבר החלו להיטמע בתודעתנו. ככה אנחנו נראים? באמת? הרייטינג של בתי הכנסת החל לצלול, ועמו צצו עוד ועוד התארגנויות ספורדיות לאיתור העשירי למניין, שמן הסתם בהה בביתו במשדר טלוויזיה כלשהו. הגבאים החלו להשיב מלחמה שערה: סרטי קולנוע הוצאו אל מחוץ לגדר, טלוויזיות הושלכו מן הקומה הרביעית לרחוב. המדיום האור-קולי סומן כאויב. הם לא שיערו בנפשם עד כמה המאמצים הללו חסרי תוחלת נוכח מהפכת האינטרנט, שירותי הסטרימינג והניו-מדיה שעמדו על סף העידן החדש.
זהו ההֶקשר האישי שבו נכתב ספר זה: הניגוד בין העולמות שבתוכם גדלתי, והעימות המתמיד ביניהם. הוא זה שדחף אותי לבחון כיצד יִיצג הקולנוע הישראלי העלילתי לאורך השנים את היהדות ואת הדתיים. מתוך הנופים המשתנים של דימויי היהדות והדתיים בקולנוע הישראלי ביקשתי לדלות תובנות על הזהות האישית והקולקטיבית שלנו, הנוצרת בין השאר מתוך המתח שבין ישראליות ויהדות כפי שהן מנוסחות בטקסטים ויזואליים. את המסע המחקרי שלי התחלתי עם ראשיתו של הקולנוע הארצישראלי, וסיימתי במהלך תקופת הקורונה, שבה עמדו אולמות הקולנוע שוממים ושועלים מהלכים בם, ממתינים בסבלנות למאבק האחרון של הקולנוע המדמם בענקיות הסטרימינג.
הקולנוע הישראלי משקף פָּן מרכזי של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ומציע לחברה הישראלית דרכים לקרוא את עצמה ואת יהדותה. איזו יהדות ואילו דתיים נגלים לעינינו כאשר יורד החושך על האולם והמקרן משליך את אורו על המסך הגדול?
_______________
פתח דבר מתוך הספר "קונילמלים" שראה זה עתה אור בהוצאת "כרמל".
מחבר הספר, ד"ר אדם צחי, הוא ראש החוג לתקשורת במכללה האקדמית הרצוג, וחוקר קולנוע ישראלי. ספרו הקודם, "להביט במאכלת", יצא בשנת 2023 בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, ועסק בהלם בקרב בקולנוע התיעודי הישראלי. שימש כחבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.