רוח חדשה, זה כל מה שרצינו. שתנשוב רוח חדשה בציונות הדתית. ביקשנו, וקיבלנו: ככל שמועד הפריימריז בבית היהודי הולך ומתקרב, הולכת ומתחזקת הרוח החדשה בפוליטיקה הדתית לאומית. לא חדשה לגמרי, אבל בעוצמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיה עד כה. באופן כללי, אפשר לומר שהתככנות הפוליטית די חדשה עבורנו.
בגדול, תמיד היינו בעד אחדות המחנה. ברור שלא הצלחנו לעמוד בזה, פיתחנו מומחיות רבה בהצתת מחלוקות, אבל ברוב המקרים המחלוקות הללו היו מכובדות. היו ויכוחים קשים ומרים, אבל הם הסתובבו סביב ערכים, אידיאלים, תפיסות עולם, בתי מדרש שונים. המחלוקות מהסוג הנמוך והרדוד של העסקנות הפוליטית, היו מנת חלקם של מעטים. אולי המעטים האלה היו אנשים חשובים, שנמצאים בתוככי העולם הפוליטי ונושאים במשרות בכירות, אך עדיין הם שמרו את המריבות הקטנות לעצמם, והשאירו לציבור את הפולמוסים על הנושאים החשובים.
אבל עכשיו מתחוללת תנועה של התחדשות. רוח מחודשת עולה, נושאת עמה ריחות מצחינים של פוליטיקה מהסוג הגרוע ביותר. משהו מתחולל במגזר, אווירה של גועל נפש הולכת ומתעצמת, הרפש גדל ומתגבר מיום ליום. מחנה מול מחנה, מקורבי א' מול מקורבי ב', אורלב נגד בנט. אח, איזה אקשן. איזה פוטנציאל אדיר ללכלוך.
בהתחלה היה נראה שהעסק מתנהל כמו פעם, ללא שינוי. שלושה מועמדים לראשות המפלגה, עוד כמה מועמדים לרשימה, כל אחד מציג את עצמו ומסביר למה הוא ראוי להיבחר, וזהו בגדול. עם הזמן המועמדים העבירו הילוך, פתחו קמפיינים, הציפו אותנו בפלייארים והגדילו משמעותית את נפח תיבת הדואר הנכנס שלנו. ועדיין, היה נראה שזאת מערכת בחירות תמימה. כזאת שיכולה להתנהל רק במגזר מיושן, ששומר על התמימות שלו, וממשיך בשיא הנאיביות להאמין באחדות ושיתוף פעולה.
 |
|
(צילום: רועי עדות)
|
היום כבר ברור שזה נגמר. הציונות הדתית הולכת עכשיו בדרך אחרת. מדי יום ביומו אפשר לקרוא איך אורלב תקף את בנט, ומה מקורבי בנט אומרים בתגובה על מקורבי אורלב, ומי מנסה לשים רגל למי, ואילו תרגילים מסריחים נרקמים מאחורי הקלעים. בנט חתם על הסכם אחדות עם כצל'ה? בואו נחשוב למה הוא עשה את זה, ולמה שאר המתמודדים לא, והאם זה נכון שהציעו להם והם לא הסכימו, ומהם המניעים הפוליטיים שעומדים מאחורי זה. הרב הרשקוביץ פורש מהמירוץ? מיד מתחילים חשדות מה עומד מאחורי הפרישה, אולי נתניהו הפעיל עליו לחצים כי בנט נורא מאיים עליו, ועם החשדות באות ההכחשות, וההתקפות, וההאשמות ההדדיות. ועוד לא דיברנו על הסיבה שהרשקוביץ חבר דווקא לאורלב, ומה הוא הבטיח לו בתמורה, וכולי וכולי. איזה תענוג, פשוט כיף להתפלש בבוץ הפוליטי.
אז הנה, הציבור הדתי לאומי סוף סוף מרים ראש. סוף סוף העליבות מאפיינת לא רק את המפלגות הגדולות, לא רק אצלן ההתנהלות מעוררת גועל וסיאוב, גם אנחנו יודעים להיות פוליטיקאים קטנים. בדיוק כמו כולם.
כל העניין היה יכול להתנהל אחרת לגמרי, פריימריז פתוחים אינם מחייבים מאבק על רקע אישי, הרעיון היה בסך הכל שהציבור יבחר את מי שנראה לו. היה אפשר לוותר על כל הלכלוך הנלווה לזה. אילו זה היה קורה, הבית היהודי היה יכול לשמש דוגמה ומופת לאופן שבו מערכת בחירות צריכה להתנהל. אבל זה כנראה מיושן להיות עדינים ונחמדים, ואנחנו הרי רוצים להתרענן. כולנו, מהמועמדים עצמם עד הקהל הרחב שבוחש בחדשות עליהם, וכמובן דרך הפרסומאים והקופירייטרים המתווכים ביניהם.
עוד מעט המשחק ייגמר. אדם אחד יוכתר למנצח הגדול, ולצידו על דוכן המנצחים יעמדו עוד כמה אנשים, שמספרם תלוי בסיכוי שלהם להיכנס לכנסת על פי הסקרים. אנחנו ננתח את התוצאות מכל הכיוונים, עד שיימאס לנו, ונפנים שהאקשן הסתיים. ואז נתחיל לחשוב אם יש לנו חשק להצביע למישהו אחרי כל הסיפור הזה.