תוכנית המאה: עין במר בוכה ולב שמח

ההסכמה העקרונית להקמת מדינה פלסיטינית לא רק שנוגדת מכל וכל את ערכי הימין הישראלי אלא אף מהווה נסיגה בעמדה שקנתה לה שבת בחלקים הולכים וגדלים באוכלוסיה

חדשות כיפה אביחי בוארון 30/01/20 11:24 ד בשבט התשפ

תוכנית המאה: עין במר בוכה ולב שמח
צילום: shutterstock

משק כנפי ההיסטוריה נשמע במחוזותינו. ב' בשבט ייזכר בדברי ימי עמנו כיום הצהרת טראמפ, בה זימן לנו צור ישראל על ידי שליחיו, אפשרות להחיל ריבונות ישראלית בחלקים נרחבים ביהודה, שומרון, בנימין ובקעת הירדן – ערש מולדתינו. זהו לא רק הישגם של חמש מאות אלף הישראלים המתגוררים ברחבי יו"ש. זהו קודם כל הישגם של מי שהקימו את מפעל ההתיישבות האדיר הזה, חלוצי הישוב היהודי ביהודה ושומרון, שכנגד כל הסיכויים, במהלך קשה מאוד של 45 שנה, יצרו מציאות בלתי הפיכה – עם ישראל שב אל ארצו לנצח.

ויחד עם זה – אליה וקוץ בה. אי אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מכל הקשיים והסכנות הטמונים בתוכנית הזו.

אמנם על בקעת הירדן במלואה תוחל ריבונות ישראל אבל כמעט כל השטח שבין באר שבע בדרום לעפולה בצפון – כ-90% ממנו – יוגדר כשטח המדינה הפלסטינית שבדרך. רק 10% מהשטח נשאר בידיים ישראליות. כולל גוש עציון והערים אריאל, מעלה אדומים וקרית ארבע. השטח הבנוי הישראלי – נשאר ישראלי. השטח הבנוי הפלסטיני – נשאר פלסטיני. השטח הפתוח בתווך – גם הוא יצורף למדינה הפלסטינית. לא לזה פיללנו. לא על זה חלמנו אלפי שנים ואנחנו לא מסתפקים בזה. קשה להשתחרר מהתחושה כאילו מה שעמד בבסיס התוכנית היא ההנחה שכל השטח פלסטיני אלא שאי אפשר לפנות ישראלים מביתם לכן ניתן לישראלים בהר את המינימום ובתמורה נפצה את הפלסטינים בנגב. 

הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא שכל 150 הישובים הישראליים הופכים למובלעות. התפתחותם תהיה רק לגובה. יציאה מהש.ג. היישובי תהווה יציאה למרחב עוין. ההתפתחות הנורמטיבית שלהם תגדע. יותר מזה, אלון מורה, הר ברכה, איתמר, מבוא דותן, עתניאל, עטרת ובסך הכל חמישה עשר ישובים יהפכו למובלעות בתוך שטח מדינה עוינת – בתוך פלסטין. בשלב הבא הפלסטינים, הריבון בשטח, יהדקו את טבעת החנק סביב ישובים אלו – החיים בהם יהפכו לסיוט. הישובים הללו יתדלדלו ואחריתם תהיה, חלילה, כאחרית המובלעות הישראליות האחרות שהיו ואינם במאה שנות ציונות, החל במובלעות הר הצופים וגוש עציון במלחמת השחרור וכלה במובלעת נצרים אלה נכנסו התושבים במשוריינים בשנותיה האחרונות.       

ההסכמה העקרונית להקמת מדינה פלסטינית (ובכלל, החזרת "פתרון-שתי-המדינות" אל השיח) לא רק שנוגדת מכל וכל את ערכי הימין הישראלי אלא אף מהווה נסיגה בעמדה שקנתה לה שבת בחלקים הולכים וגדלים באוכלוסיה לפיה לא תהיה מדינה פלסטינית. הנזק הוא הן תודעתי-חינוכי – מדינה פלשטינית לצד מדינת ישראל הופכת להיות דבר לגיטימי; והן מדיני – ישראל תידרש לעמדה זו כנקודת פתיחה מוסכמת בכל מו"מ עתידי.

נוכח כל אלו נדרשת ממשלת ישראל להקפיד על שלשה דברים: א. לא להביע שום הסכמה להקמת מדינה פלסטינית; ב. לצמצם את שתי הפעימות של החלת הריבונות לפעימה אחת שתקרה לפני הבחירות – אם זה יקרה בשתי פעימות כשהפעימה השנייה מתוכננת לאחרי הבחירות – סביר להניח שהפעימה השניה לא תקרה. ג. החלטת הממשלה על הסיפוח בתחילת שבוע הבא, חייבת להכיל שטחים עוטפים סביב כל ישובי יו"ש. שטחים שיהוו רצועת בטחון ואופק התפתחותי לישובים אלו. ובאתה נשימה – על הממשלה להחליט שלחמישה עשר הישובים שבמובלעות ולצירים המובילים אליהם יצורפו שטחים שמכניסים את המובלעות הללו לרצף טריטוריאלי אחד עם כל הישובים הישראליים בהר.  

אם פעולות אלו יתקבלו כי אז ניתן לומר בזהירות ובסיפוק, שהשלב הזה בתהליך הגאולה עבר בהצלחה ומכאן הדרך פתוחה אל השלב הבא – ישוב והפרחת הגבעות המוריקות והמרחבים הפתוחים שנותרו, לעת עתה, בשממונם, ביהודה ושומרון. 
 

אביחי בוארון, מיוזמי מכתב היו"רים