"כנערה הייתי הולכת לריקודגלים. לבת שלי אני לא מרשה"

ב-1934 מרים ויחזקאל דניאל (לימים מזרחי) עזבו את הכפר שלהם בפרברי העיר סולימאניה הכורדית שבעיראק, יחד עם שלוש בנותיהן והחלו את מסע החתחתים לירושלים, העיר עליה חלמו אמותיהם ואבותיהם ואליה התפללו שלוש פעמים ביום. הם התיישבו ברחוב בצלאל וחיו שם לצד שכנים שהגיעו מכל קצוות תבל, בעוני אך בשמחה. עבורם ועבורי, הנינה שלהם שנולדה בירושלים, היא תמיד הייתה ותהיה עיר של קודש ותפילה, של כמיהה ותקווה.

כנערה באולפנה נהגתי לרקוד ולשמוח בריקודגלים. זה אכן אירוע עוצמתי של חיבור לעיר ומפגש חברתי של כיף. אך לבתי בת ה-14 אינני מרשה להצטרף לאירוע זה, למרות רצונה, בגלל מה שהיום הזה הפך להיות.

שירים כמו "שיישרף לכם הכפר" אינם שירה של שמחה וקדושה - הם חילול השם

יש המתעקשים לומר שאין אלימות במצעד: "רק רוקדים ושרים". אבל הייתי שם. שירים כמו "שיישרף לכם הכפר" אינם שירה של שמחה וקדושה. הם פצע. הם חילול השם. הם ההפך הגמור של ירושלים שאני גדלתי עליה. בשנה שעברה המוני נערים ונערות במצעד ענדו בגאווה מדבקות שהכריזו על "מלחמה + גירוש + התיישבות = ניצחון" ונופפו בדגלי להבה. עמדתי שם וחשבתי: איך קרה שהחיבור לירושלים הפך לאירוע של התגרות ועליונות, של "להראות מי בעל הבית"? איך הפכנו את היום הקדוש הזה להפגנת כוח ואלימות, במקום לשמחת לב?

ביום ירושלים תשנ"ד אמר הרב יהודה עמיטל זצ"ל, מייסד ישיבת הר-עציון כי "ביום ירושלים צריכים לצאת עם ספרי תורה...לא להפוך אותו ליום של לאומיות...". לדבריו, בעקבות הרב קוק, הלאומיות היהודית מחייבת התבוננות ואחריות על כלל האנושות: "אם הרעיון של התחיה הלאומית שלנו לא היה כל-כך רם ונישא, עד שיש בו תוכן של חזון עולמים מקיף את האנושיות כולה ואת ההוויה בכל, לא היינו יכולים כלל להיות מקושרים אליו בכל-כך פנימיות של נשמה" והחשש העיקרי שלו היה כי: "הרגש הלאומי...כשאינו מכוון ופונה למטרה יותר נעלה של תכלית אושר השלמות הכללית, יפרץ לסוף גדרי היושר כשיעבר גבולות בהרימו יד לרשת משכנות לא לו, בלא משפט צדק ובלא שום תכלית ומטרה קדושה". כלומר, לאומיות שהופכת ללאומנות סופה אכזריות וגזל.

האם הצועדים חושבים על ערביי העיר המסוגרים בזמן שעוברים ברובע שלהם?

יעיד על-כך גילוי הדעת של הרבנים מלב הציונות-הדתית שפורסם השבוע ומפציר במשתתפי המצעד מלנהוג באלימות. האם יש לכך קשב? כשבוחרים לצעוד בתוך הרובע המוסלמי במציאות המקוטבת, הרגישה והנפיצה - ניתן להימנע מהאלימות? האם הצועדים חושבים על ערביי העיר המסוגרים בזמן שעוברים ברובע שלהם? ואולי הפחד וההשפלה שלהם היא-היא חלק ממטרת המצעד שעובר שם? האם כך נקיים את דברי התפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב"?

לצד הפיכת ריקודגלים לאירוע פוליטי ולאומני, קמו יוזמות המבקשות להשמיע קול אחר: מצעד הפרחים, צעדת הירושלמים והירושלמיות, האירוע החינוכי "נפגשים על המסילה", הצעדה הבין-דתית ועוד. אירועים מלאי קסם וכבוד. אך רובם אינם מתקיימים ביום ירושלים עצמו כי המצעד תופס את כל המרחב.

האם האולפנות והישיבות, התיכונים, המכינות והמדרשות שלנו, יכולים לדמיין יום ירושלים שבו כולם נפגשים? יום בו נעסוק במצוות בין אדם לחברו: כיצד התלמידים שלנו נוהגים כלפי גר וגוי ברחוב? איך מחנכים ל"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום?" כיצד מאפשרים שמחה על ריבונות יהודית בירושלים לצד הכרה באחר בחמלה, רוך וענווה? האם נעז לדבר בכיתה גם על האתגרים והמורכבות, על האחריות שנושא בחובו איחוד העיר?

אני חולמת על יום ירושלים בו נצעד מתוך עין טובה ואהבת אדם

במציאות האלימה סביבנו, בה עוגת יום-הולדת עם חבל תלייה הפכה לסמל ומופת ויהודי מכה באכזריות נזירה ברחוב, נדרש מאתנו קול חינוכי אחר, צלול וברור. לא מתעלם, לא אומר "עשבים שוטים", לא מתפלפל.

אני חולמת על יום ירושלים בו נצעד מתוך עין טובה ואהבת אדם. מתוך הכרה בכך שזוהי עיר קדושה לדתות נוספות וחיים בה תושבים ממגוון לאומים מזה דורי-דורות. יום בו נזכור ש"עיר שחוברה לה יחדיו" אינה רק חיבור פיזי של כבישים ושכונות - אלא חיבור בין לבבות ובני אדם. יום בו ירושלים תהיה עיר של אור, אהבה ושלום (כתכונות שרייצ'ל פולין גולדברג, אפיינה את בנה הירש ז"ל, בן העיר הזאת שכה אהב אותה) ויתגשם בה מאמר המשורר - "וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר-שָׁלֵם לְעִיר-שָׁלוֹם".