בסוף השבוע פגשתי אדם אחד שאמר לי: "הרב, רציתי לומר לך תודה". אני מנסה להיזכר מי האדם העומד לפני, והוא ממשיך: "תודה על החיזוק שנתת לי". אני ממשיך להסתכל ומנסה לחשוב על איזה חיזוק הוא מדבר, ואז הוא מסביר את עצמו: "היינו במילואים ביישוב שלומי בתחילת המלחמה. המצב היה נורא. היינו בעלטה. אסור היה לנו להפעיל אפילו אור של טלפון. יש אור - יש פגז של חיזבאללה". והוא ממשיך ש"באמצע החושך פתאום הגעת לבקר ולחזק. זה נתן לנו המון כוח".
סיפור קצר זה הוא רק דוגמה. מזכיר לנו היכן היינו לפני שנתיים, והיכן אנחנו היום. לפני שנתיים פחדנו להדליק אור בצפון. אמנם, עדיין ישנם קשיים רבים, אזעקות וטילים על הצפון, אולם, ב"ה חיסלנו את נסראללה וכמעט כל הפיקוד הבכיר של חיזבאללה, חיסלנו את רוב התחמושת שלהם, וכיום אנחנו פועלים בשמי לבנון כמעט כמו בעלי הבית.
לפני שנתיים פחדנו פחד עצום מאיראן. היא היתה קרובה לייצור של עשרות אלפי טילים מסוכנים, קרובה מאוד לפצצת אטום להשמדת מדינת ישראל. ב"ה חיסלנו את חמינאי וחבריו, ב"ה צה"ל הצליח לפגוע קשות באיראן, וב"ה ארצות הברית הפכה לשותפה בקנה מידה שאיש לא ציפה.
משמעות נוספת לנפילתם יקיריהם
בכל ההיסטוריה העולמית - כאשר ישנה מלחמה, הכלכלה מתרסקת. ב"ה הכלכלה הישראלית הולכת ומתפתחת בצורה מפליאה, כנגד כל התחזיות. לפני המלחמה היינו קרובים למלחמת אחים. ב"ה רוב העם רוצה אחדות. ישנו עדיין מיעוט קולני המעורר שנאה, אבל רוב העם לא נמצא איתם. רוב העם רוצה להיות יחד. יש לי פעילות (דרך עמותת סולמות) של אלפי בני נוער דתיים וחילונים הפועלים יחד. ניכרת שם האהבה הגדולה והרצון להיות יחד.
לפני החג פרסמתי "דיינו" מיוחד למלחמה. בפתיחה לדיינו, הסברתי את הצורך בכתיבת הדיינו. בשמחת תורה פגעו בנו בני עוולה, רצחו, ביזו והשפילו. אולם, ביום זה, התאחדה האומה, ומאז זכינו לראות נסים, שכמותם אלפי שנים עמנו לא ראה. "דיינו" אין כוונתו שאנחנו מסתפקים בכך, אלא ש"דיינו להודות". על כל שלב, צריך להודות בפני עצמו. יש עשרות דברים משמעותיים להודות עליהם במלחמה זו.
לפני כמה חודשים כתבתי את "מגילת התקומה", על הנסים במלחמה זו. רבים אמרו לי שהדברים חיזקו אותם מאוד, אבל במיוחד התרגשתי מדבריהם של כמה עשרות משפחות שכול, שאמרו לי שקיבלו חיזוק גדול מקריאת הדברים, ומשמעות נוספת לנפילתם יקיריהם הי"ד. דברים אלו נתנו לי חיזוק לכתוב את ה"דיינו". ראיית הגודל איננה מבטלת את הכאב; היא מאפשרת להתמודד עם הכאב; היא מאפשרת להתרומם מתוך הכאב.
את ליל הסדר עשיתי עם מאות אלמנות, יתומים ומשפחות שכול מהמלחמה, עם ארגון נאוה וסולמות. גם שם שרנו את הדיינו. ראיתי כיצד אנשים אלו, קיבלו כוחות. כוחות של גודל, שמאפשר להתמודד גם עם הקשיים. עוד לפני החג, קיבלתי הודעה מחיילים בעזה: "הקראתי עכשיו בבסיס את ה"דיינו" של הרב. היו שם הרבה חיילים. הרבה מאוד לא דתיים. אנשים היו עם דמעות. ממש התרגשו. תודה על החיזוק".
כל הדרך חזרה מאיראן
לאחר ליל הסדר, קיבלתי הודעות רבות מאנשים שאמרו לי שאמרו את ה"דיינו" המיוחד בליל הסדר, והדבר נתן בהם המון כוח, אמונה ותקווה. אולם, ריגש אותי במיוחד, אדם שמקושר מאוד לטייסת. הוא העביר את הדיינו לאחד מראשי הטייסת, ומאוחר יותר הוא אמר לו: "היינו בדרכנו בחזרה מאיראן, לאחר פעילות קשה, מוצלחת מאוד אך מתישה. בטיסה חזרה היינו צריכים לשאוב כוחות. הקראתי את הדיינו לטייסים. כולם, התרגשו מאוד, ובמשך כל הטיסה חזרה, דיברו על כל שורה בדיינו, דרך זווית הראיה המיוחדת שלהם. תודה על הדיינו, שנתן לנו כוחות לזכור את הגודל ולקבל כוחות".
עדיין צריכים הרבה תפילות. תפילות גם עבור תושבי הצפון, תפילות גם עבור החיילים שלנו בלבנון, בעזה, בסוריה, ביהודה ובשומרון, באיראן ובעוד מקומות. אולם, צריך לראות את הגודל, להעריך את החיילים שלנו, את נשות החיילים, את משפחות החיילים ואת אהבת ה' אלינו. בע"ה שנצליח לראות עוד ניסים רבים, ובשנה הבאה נוכל להוסיף עוד כמה שורות משמעותיות ב"דיינו", בתהליך גאולתנו ההולך ונגלה לנגד עינינו.
הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה במרכז האקדמי לב, נשיא תנועת המזרחי העולמית, יו"ר עמותת סולמות ורבה של המועצה האזורית גוש עציון.