הפנטזיה האמריקנית: למה ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחכות לטראמפ

בחודש האחרון אלפי איראנים נרצחו בידי המשטר בטהרן בזמן שניסו למחות ולדרוש חירות. באתר האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל" דיברו על כ-36 אלף הרוגים, מקורות אחרים מציגים מספרים נמוכים יותר - אבל האמת היא שאין דרך לדעת את הנתון המדויק. מה שכן ברור: אלפים נרצחו באכזריות רק בגלל שיצאו לרחובות.

המחאה הזו קיבלה רוח גבית מההצהרות הפומביות של דונלד טראמפ ומהאיומים שלו כלפי איראן. עבור לא מעט מפגינים, זה נשמע כמו הבטחה: ארה"ב איתנו, ואם צריך - היא תבוא לעזור. שלושה שבועות עברו, עשרות אלפים נרצחו, והעזרה הזו פשוט לא הגיעה. גם אם ארה"ב תתקוף את איראן בימים הקרובים - והמשטר יפול בדרך נס, זה כבר לא ישנה את גורלם של מי שנרצחו.

אי אפשר לבנות ביטחון לאומי על תקווה שמישהו אחר יטפל באיומים במקומנו

המסקנה לא נוגעת רק לאיראנים - אלא גם לנו. אי אפשר לבנות ביטחון לאומי על תקווה שמישהו אחר יטפל באיומים במקומנו. לא טראמפ, ולא אף נשיא אמריקני אחר. ארצות הברית היא בעלת הברית הכי חשובה של ישראל, וצריך לשמור על הקשר הזה. אבל במקביל, חייבים להבין: האמריקנים לא חיים כאן. הם לא חווים את האיומים שלנו ביום-יום. מבחינתם, הרבה פעמים הכול מסתכם באינטרסים ובכסף.

כולנו שמענו בסוף השבוע שעבר את הפנטזיות הגדולות של השלישייה טראמפ-ויטקוף-קושנר סביב מה שמכונה "עזה החדשה". אפשר לשים בצד לרגע את נמל התעופה והנמל ה"מתוכננים". השאלה האמיתית היא כוח הייצוב הבינלאומי שאמור להיכנס לרצועה, לפרק את חמאס ולשמור על הסדר לפי תוכנית טראמפ.

על הנייר זה נשמע מרשים. בפועל, אף מדינה עדיין לא התחייבה לשלוח חיילים, וגם אלה שרמזו שאולי ישקלו זאת הדגישו שמדובר בכוח לשמירת שלום בלבד. ועכשיו השאלה הפשוטה: מישהו באמת חושב שחייל אינדונזי, ניגרי או קולומביאני ילחם בחמאס בשביל ישראל? למה שמישהו יסכן חיילים שלו בשביל בעיה שהיא לא שלו?

אסור לנהל מדיניות ביטחונית על בסיס פנטזיות בינלאומיות

התוכנית הזו לא נולדה בחלל ריק. היא נולדה מהוואקום. מהעובדה שישראל, במשך שנתיים, לא הציגה החלטה ברורה ליום שאחרי בעזה. בהיעדר הכרעה ישראלית, טראמפ פשוט מילא את הריק והנחית עלינו תוכנית משלו. יכול להיות שבישראל לא מאמינים שכוחות בינלאומיים יצליחו לפרק את חמאס וסביר להניח שהדרג המדיני בונה על הזמן - שעוד כמה חודשים טראמפ יבין לבד שזה לא ישים ואז נוכל לפעול.

אבל השאלה החשובה היא לא מה טראמפ יבין, אלא מה יקרה עד אז. כמה זמן נבזבז, וכמה מחיר נשלם, עד שנחזור להילחם באותן נקודות בדיוק? בסוף, אי אפשר לנהל מדיניות ביטחונית על בסיס פנטזיות בינלאומיות. מי שלא מקבל החלטות - מקבל החלטות מאחרים. ומי שמחכה שכוח זר יפתור לו את הבעיות, מגלה בדרך כלל שהוא נשאר לבד, בשטח, מול אותם איומים - ממש כמו העם באיראן.