ההפרדה המקובלת בין העם לבין המנהיג נשמעת טוב על הנייר, אבל במציאות היא לעיתים קרובות נוחה מדי ולא מציאותית. מאפשרת לנו לאחוז בשני קצוות מנוגדים: מצד אחד עם תמים, שכלוא בתוך משטר אכזרי; מצד שני מנהיג דמוני, מנותק, שמטיל את צלו הכבד על ציבור שאין לו חלק במעשיו.
התקוממות עממית שנובעת מתסכול כלכלי
זו תפיסה רומנטית של מציאות מורכבת יותר כי משטרים לא מתקיימים רק מכוח אלימות ופחד. הם זקוקים לאנשים שמשרתים אותם, מצייתים להם, נהנים מהם, או לכל הפחות משלימים איתם. מנהיג - יהיו תכונותיו אשר יהיו - לא היה שורד שנים ארוכות בשלטון בלי רשת אנושית שמחזיקה אותו מעל פני הקרקע ומונעת את הנפילה שלו. המנהיג צומח מהעם ונשען עליו. לא נוח לחשוב על זה, נכון, אבל אני חוששת שזו המציאות. תחשבו גרמניה, תחשבו רוסיה, תחשבו עזה. לבנון. תחשבו איראן.
אצלנו פונה ההנהגה לעם האיראני בהבטחות: נדאג לכם למים, יש אהבה בינינו העמים, עוד נעשה דברים גדולים יחד. ולא יכולתי לא לחשוב: באמת? מי זה אנחנו ומי זה יחד. הם עברו באיראן דיכוי אכזרי וקשה שמהפך קרביים והמוות ברחובות מעציב מאד. אבל ההתקוממות הזו נובעת מתסכול מהאידאולוגיה הדתית והבטחונית כנגד ישראל ואמריקה, או שהיא נובעת מהמצב הכלכלי, מאינפלציה מטורפת ומחיים קשים ומורכבים וסגורים דתית לאזרח האיראני ביומיום מתיש ודחוק? הלכתי להיסטוריה של איראן והיהודים. לא רק כורש. הסיפור שלנו היום הוא סיפורה של חוקרת יהודיה שהגיעה מאיראן.
"הסתכלה בסרטונים משם, עם המפגינים שצועקים ברחובות והיריות שנשמעות והצטערה על כל המוות הזה אבל לא יכלה שלא לחשוב מה היה קורה לה, לה אינז חיימפור, לו היתה נקלעת היא ביניהם, לאן היה מופנה כל הזעם הזה אם לא אליה. למה תמיד את צריכה לראות את מה שמסתתר בשיפולי הסיפור, חשבה לעצמה. הציצה במה שכתבו חוקרים אחרים שעלו גם הם כמוה מאיראן, קראה על געגועים לריחות לחם הקיטו והאורז עם הזעפרן, חורשט פרסי עם דומדמניות ופרגיות. הרי גם לה היו זכרונות כאלה. למה את לא יכולה לכתוב כמותם חשבה, על הרחובות שחיכו לפסוע בהם ועל הצבעוניות הססגונית של האריגים הכבדים שגלשו מהתקרה בפתחי החנויות.
גם היא זכרה הכל, הרי בת 11 היתה כשעלתה לישראל, גיל שבו זוכרים. אבל גם זכרה את סבתא חנום, שכשהעמידה את אותם סירים מהבילים של עוף וקבב ג'וג'ה היתה חוזרת ומתרה בנכדתה שתדע תמיד להיזהר מפני מתק השפתיים כי מתחת, אמרה סבתא, מתחת רוחשת אש זרה ומסוכנת ואש כזאת לא נעלמת כל כך מהר, והייתה מספרת לה שוב ושוב על הרופא הדגול סער אל דוולה בן משה, מי שהגיע לדרגת הווזיר הגדול, יהודי מאברה, שכמו יוסף הצדיק מונה לדאוג להכנסות המדינה מקווקז ועד האוקינוס ההודי ומאפגניסטן ועד המדבר הסורי, וחיזק את איראן והעמיד משטר על בסיס עקרונות צדק ומשפט ועוד של השריעה והמשפט המוסלמי, ובכל זאת כעסו המוסלמים שיהודי שולט וממנה יהודים אחרים, והעלילו עליו שהוא רוצה להפוך את הכעבה למקום אלילים ואז שהרעיל את המלך ואז הוציאו אותו להורג.
"אבל זה היה מזמן" סבתא, אמרה לה כי רצתה להרגיש שזה היה כבר מזמן ולא יכלה גם לשאת את הסיפור שקצותיו נגעו עכשיו במציאות שלהם משעלה חומייני לשלטון. רומזת סבתא שיכול לקרות משהו גם להם? אינז לא יכולה היתה לשאלה את המחשבה שמישהו ירצה לפגוע באביה שגם היה פקיד בממשלת איראן, איש הנהלת החשבונות במשרד המסחר. אבל סבתא לא נסוגה.
לא מזמן כל-כך אמרה, רק לפני 900 שנה, כששלטו המונוגולים באיראן. מאה 13. על עמלק אומרים לך לזכור מימי משה, אז 900 שנה? וטבלה את האורז במים זהובים שהתבשלו וסחטה אותו לתוך העוף כדי שיהיה ספוג גם הוא, ואמרה, והנה לך יותר קרוב, גם בזמן האינקוויזציה כאן הרגו יהודים, וגם אחרי, כששלט עבאס שאה הראשון ואחריו בניו, בני השושלת הספווית שהשליטה את הזרם השיעי ועד היום, עד היום, הרימה סבתא חנום קולה, עד היום מעריצים אותה כאן באיראן, הם הרי רדפו את היהודים והכריחו אותם להתאסלם וללכת עם טלאי בצורת מטבע והם שהמציאו את הרעיון שיהודי הוא טמא. אז זה רחוק? זה לפני 350, 400 שנה.
"מה זה טמא?" ניסתה להבין. "כמו מלוכלך" אמרה סבתא, "כמו מחלה שמתים ממנה". ושפכה מים אדומים שהתבשלו בפינג'אן הקטן על הפרגיות ועלי הרוזמרין, ואמרה לא נתנו ללכת לבתי רחצה מוסלמים, לא לשבת בבית ספר מוסלמי, ולא לגעת ביהודי. והמים הזורמים הפחידו את אינז ולא ידעה מה לענות. רק התיישבה על דרגש העץ שהניחה סבתא מולה והתחילה להפריד את העלים מענפי הרוזמרין שהונחו בקערה המוכספת. וכל עלה שהסירה נזכרה במקומות שתיארה סבתא, אספהאן ומשהד וארפורוש, ולא את יופי בתי הכנסת סיפרה לה ולא האיורים הכחולים צהובים ירוקים על הקירות ששולבו בהם אלמנטים יהודים ועיטורים מסתלסלים כמו בפרסית, יופי מרהיב של תקרות גבוהות ודלתות מעוטרות. רק על עוד טבח ואלפים ששחטו. ומה? הדהד בתוכה קולה של סבתא חנום: את מי תמיד האשימו כשמת ילד מוסלמי או אשה מוסלמית? תמיד האשימו יהודים ותמיד רצחו בהם. גם בטהראן הכריחו יהודים ללכת עם טלאי אדום על החזה ואז החליפו בסמל אחר.
"למה את ממלאה בראש של הילדה את כל השטויות האלה?!" רעם קולו של אבא "הרי כשעלה פהא רזא לשלטון לפני 100 שנה, הפסיקו להגיד שיהודים הם טמאים!" והניח את תיק העור השחור שלו עם האבזם המתכתי בנקישה על הכסא. "רוצה ללמד אותה היסטוריה, למה רק הסיפורים הרעים?!" וסבתא סימנה לה ששש עם אצבעה על הפה ואחרי שהלך אבא להחליף בגדים בחדר השני, התכופפה ולחשה לה - "אבא שלך חושב חכם גדול כי אוהבים אותו אצלו במשרד החשבונות, אבל עכשיו, עכשיו הזמן לצאת כי אש כזאת שבערה פעם חזק, בקלות ידליק חומייני מחדש..."
טהרן, בשנה שעברה | צילום: Farzad Abdollahi,Shutterstock
ובאמת לא עזבו. והיא הרגישה ברחובות מה שאמרה סבתא. טמאה. הייתה נבלעת בצללים בדרך חזרה מבית הספר והולכת מהר ומכסה את השיער בצעיף השחור. יום אחד גם נעלמה המזוזה היפה מקרמיקה מצוירת שהייתה קבועה בדלת. ועד שלא ספג אחיה מכות איומות ברחוב וסבתא לא הפסיקה לבכות והתחננה לאבא ונשבעה שאם לא יוציא אותם כולם מכאן היא תמות פה, רק אז מצא אבא איש קשר ובחשאי חמקו לילה אחד ונסעו לצרפת ומשם אחרי שלושה חודשים לישראל.
עכשיו היא מסתכלת בתמונות מההפגנות באיראן ורוצה גם היא לכתוב על געגועים וזכרונות ובישולים ולהיות אכפתית וטובה אבל הקול של סבתא חנום: "זחם בר גרדד, וואלי מאנד נשאנש", הפצע מגליד, אך צלקתו נשארת, חוזר ומתרה בה. לא סתם בחרה ללכת לחקור את התרבות ממנה באה כשבגרה, ולא סתם הפכה בלשנית של השפה ולמדה היסטוריה של המזרח, כאילו חיפשה סימנים שאולי סבתא טעתה, אולי. אבל הכל צדקה.
ועכשיו, כשראתה את הלהט ברחובות וחשבה על האש הבוערת ואיך בקלות יכולה להתהפך שוב בנשוב הרוח, חשבה לכתוב מאזהרותיה של סבתא. כבר התחילה להקליד ולתאר, אלא שפתאום דמיינה קיתונות הרותחין שיטיחו בה אחיה שלה, האשמות בהינף קולמוס על שהיא מחרחרת מלחמה ומסיתה ואיך לא תביע חיבה לעם שמתנער מרגלי הרומסים וחשבה שתסביר, שיש עם אבל היה מנהיג, ולא סתם היה... אבל כבר שמטה ידה ונמנעה ולא רשמה דבר, ורק חשבה. מה אם היא הייתה נקלעת להמון. אם לא הייתה פונה הרוח נגדה.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת תיאטרון ופרוזה. מוזמנים לשלוח לנו מחשבות על קשת האחים הישראלית. blueori@gmail.com.