בשנים האחרונות השסעים בחברה הישראלית הולכים וגדלים. הוויכוחים האידיאולוגיים, הפוליטיים וההשקפתיים נחצים מדי פעם מן המישור הרעיוני אל המישור האישי, וחלילה וחס עלולים להפוך לקרע של ממש. לחרדתנו אנו רואים הקצנה של השיח מצידי המתרס השונים- ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, תומכי ומתנגדי גיוס בני ישיבות וכו'. לעיתים כל צד בטוח שהוא מציל את עם ישראל ושהדבר הכי חשוב וקריטי זה שדעתו תהפוך למדיניות הקובעת. כאשר כך האדם סבור, מה פלא שבדרך ערך האחדות יכול להתפספס.
הגמרא ביומא (ט ע"ב) מספרת לנו "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים". בית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם, על אף לימוד תורה וקיום מצוות. הלקח הוא שלא די בביצוע המצוות או אף בגמילות חסדים, אם הקשרים הבינאישיים והלאומיים קרועים, אנחנו בבעיה קשה.
אולם, יטען הטוען, "אין לי ברירה, אני סבור שהשני טועה ודעתו תזיק לתורה\לעם\למדינה". האם מחלוקת רעיונית קשה חייבת בהכרח להוביל לקרע במישור האישי חלילה? מול השבר העכשווי, אנו נדרשים לחזור אל המודל החז"לי של "מחלוקת לשם שמיים" ש"סופה להתקיים" (אבות ה', י"ז), המודגם באותה משנה על ידי בית הלל ובית שמאי. מודל זה אינו קורא להימנעות מחילוקי דעות רעיוניים, אלא מראה כיצד ניתן לקיימם ב"חופש אקדמי רעיוני מושלם" ובלי "סתימת פיות" אבל תוך שמירה על אהבה ואחדות אמיתיים.
המשנה במסכת יבמות דנה במחלוקות הלכתיות עמוקות בנושא גדרי עריות, שבהן הפסיקות של בית הלל ובית שמאי היו לעיתים מנוגדות לחלוטין אלו לאלו. יודגש- מדובר שם במחלוקת הלכתית באיסורי עריות שהם מג' עוונות חמורים שבתורה, ונזכיר שגדרי עריות משפיעים גם על ממזרות. היינו מצפים שכל צד יזהר היטב להתרחק מהצד השני, כדי לא להיכשל חלילה באיסור ממזרות.
אלא שאם נעיין במשנה שם (י"ג ע"ב) נגלה שכתוב "אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי". ראשית נלמד מכאן, שלמרות המחלוקות ההלכתיות בגופי תורה מרכזיים (עריות) האהבה הבינאישית ההדדית נותרה איתנה למרות אי הסכמה הפסיקתית.
אולם, האם נחשוב שבית הלל ובית שמאי חטאו חלילה באיסור ממזרים? הכיצד יתכן שנשאו נשים אלו מאלו והרי אע"פ שפלונית מותרת לבעלה לדעה א' וממילא בניה כשרים היא יכולה להיחשב ערווה לבעלה לפי דעה ב' שלשיטתו בניה ממזרים. אם כן, איך בת קהילה ב' יכלה לשאת בן אישה מקהילה א' והרי אע"פ שבקהילה א' הוא מוחזק לכשר אולי לשיטת רבותיה מדובר בממזר? רשי שם (ד"ה "לא נמנעו") מסביר לנו "אפילו הכי לא נמנעו בית הלל מלישא נשים מבית שמאי לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים".
נתבונן- כדי שבית שמאי יוכלו להודיע לבית הלל איזה יהודי כשר לדעת בית שמאי הוא ממזר לדעת בית הלל, בית שמאי היו צריכים בספרי היוחסין שלהם לציין מראש גם מי פסול לא רק לדעתם אלא גם לדעת בית הלל (שמא צאצאיו יתחתנו עם בית הלל). מדובר בכבוד כל כך עמוק לדעה השנייה, שלא רק שמכילים אישית את סוברה, ולא רק שמודיעים לו בזמן אמת מי לשיטתו פסול (אע"פ שלשיטת המודיע הוא כשר), אלא אפילו בספרי היוחסין מתעדים מראש מי פסול לשיטת הצד השני. כבוד כל כך עמוק לשיטת הצד השני יוצרת תוצאה מעניינת- לא רק שהמחלוקת הרעיונית לא הובילה למחלוקת בינאישית, אלא שהיא דווקא חיזקה את האמון.
כיצד ניתן להגיע לרמה גבוהה כזו? איך יתכן לסבור שהשני מתיר עריות ואף על פי כן בספרי היוחסין שלנו לציין מה מעמדו של האדם גם אליבא דהצד השני? האם אין כאן דיסוננס קוגניטיבי?
התשובה, להבנתי, היא שבעומק אין שום סתירה. אם אדם פועל מתוך יצר התנצחות או קנאה ותחרות, גם אם הן סמויות, ומנסה לתרץ את התנהלותו כנכונה, אז תהיה סתירה בין לסבור שהשני טועה לגמרי לבין לרחוש כבוד כל כך עמוק לדעתו. אולם, אם הכוונה היא, כהגדרת המשנה באבות "לשם שמיים", במובן העמוק והישר ביותר של המילה, הרי שהבעת הדעה ההלכתית שלי היא חלק בעבודת ה', וכבוד מושרש לזכות התלמיד חכם האחר להביע את דעתו ההפוכה גם היא חלק נוסף מעבודת ה'.
התורה, אותה תורה שאותה הצדדים לומדים ומפרשים וחולקים על גדרי חוקיה, אותה תורה שציוותה "ודברת בם" ו"לא יבוא ממזר בקהל ה' " היא אותה תורה שציוותה "לא תתגודדו". הדרך היחידה לקיים את שלושת הציווים האלו ביחד- גם ללמוד תורה וממילא להגיע לפעמים לדעות הלכתיות סותרות בין חכמים, גם לא לשאת ממזרים, וגם לא להפוך לשני עמים, היתה שכל צד ישמור את המידע על מי שפסול גם לדעת הצד השני.
גם בימנו- ניתן לסבור שטובת העם והמדינה היא א' או לחילופין ב'. זה מצוין שיש מנעד דעות. אבל, כל זה צריך להיעשות "לשם שמיים", כאשר המכוון הוא רצון ה' וטובת העם והמדינה. רצון ה' הוא גם שלא נעשה אגודות אגודות, וטובת המדינה היא שנהיה באהבת חינם ובאחדות, שלא חס ושלום נתקרב אפילו לטעות הנוראה שהיתה בבית שני.