בט"ז חשוון תשנ"ה, שנת 1994, נפטר שלמה קרליבך, מן המורים הרוחניים היהודיים המשפיעים ביותר במאה ה-20 ומי שנחשב אולי לגדול המלחינים החסידיים בכל הזמנים. מורשתו חיה ובועטת גם היום, אולי יותר מאי-פעם. כינוסים שונים לזכרו ולאורו של קרליבך נערכים בימים אלו, הסמוכים ליארצייט, במקומות רבים בישראל ובארצות הברית. תלמידים מנגנים את הניגונים של קרליבך, שאין יפים מהם, מספרים את הסיפורים, שאין מתוקים מהם, ונזכרים במעשי הצדיקות ובמידותיו הטרומיות של רבם.
מיילד הלב, חונך רוחני
קרליבך מעולם לא היה אחת מן הדמויות המרכזיות בעולמי הרוחני, ואולי דווקא משום כך המשמעות שלו עבור גדילתי עשויה לייצג את מה שהוא היה ועדיין עבור רבים מאוד. כמי שצמח בציבור הדתי-לאומי בראשית שנות האלפיים, מנגינותיו של קרליבך אפפו את סביבתי הדתית, וככל שבגרתי, ככל שהבשלתי, הלכו הן והפכו לשער רחב אל הרוחני. היה בהן משהו אחר, במנגינות הללו, משהו נשמתי, חי, חופשי, מלא אהבה, מלא געגוע. משהו שבהרבה ממנגינות בית הכנסת היה חסר, וגם נעדר מהמוסיקה החסידית הפומפוזית שהיו משמיעים לנו אז מתקליטורים.
המנגינות הללו של קרליבך הזינו אותי בדבר שרק מאוחר יותר התחלתי לתת לו מילים. אצלו ועמו טעמתי לראשונה טעם תפילה, בקבלת השבת, במניין קרליבך המפורסם בגבעת שמואל. כמו רבים מחבריי שגדלו בגוש דן, כאשר בשכל חשבתי שחסידות היא סגנון לבוש משונה שנהוג בבני ברק, הרגש שלי כבר החל להבין את מהות פנימיותה. עוד לפני שהפגישו אותי עם ר' נחמן, עם האדמו"ר הזקן, עם הלל צייטלין והרב שג"ר, הלב שלי כבר הכיר, שכן היה לי קרליבך בעולמי.
קרליבך היה לי אפוא מורה חשוב, וכמו עבור רבים אחרים, הוא שימש עבורי כמיילד הלב וכחונך רוחני. גם כאשר הגעתי לישיבה והדגש הרוחני הוסט אל התורה והארטיקולציה, ניגוניו של קרליבך המשיכו ללוות אותי ולהאיר. אלא שבשנים האחרונות שב קרליבך לקדמת הבמה. הוא שב, ולימד אותי שיעור נורא.
מגננה שציבור שלם עטה
התוודעתי לראשונה להאשמות הקשות כלפי קרליבך בשולי שנות ההסדר. ידעתי כבר לפני כן כי קרליבך עבר בפומבי על ההלכה, והתיר לעצמו לחבק נשים שהגיעו להופעותיו. נוהגו זה של קרליבך מוכר לכל תלמיד בבית המדרש, ומעורר שאלות וקושיות, אך גם כאשר המחנכים מביעים כלפיו הסתייגות הם מוהלים אותה בדרך-כלל בדברי הערכה ואף הערצה כלפי קרליבך. כל מטרתו של קרליבך, אומרים הם, הייתה קירוב רחוקים. באהבתו הגדולה לכל יהודי הוא נטה מן המידה.
אפילו הרב שלמה אבינר - מי כמוהו ידוע בגישה קיצונית להלכות צניעות - מביע עמדה אוהדת כזו במספר מאמרים. וכמו כל אלו גם אני, הבנתי את פריצת הגבולות הזו באופן רומנטי כרדיקליות שבקדושה, כ'עבירה לשמה' נוקבת נוסח איז'ביצה. רק לאחר שנים התברר לי שכל הדיון הזה בשמירת ההלכה של קרליבך, מראשיתו ועד סופו, הוא מגננה מהודקת שציבור שלם עטה על עצמו. מגננה מפני הבעתה של העירוב הבלתי-נתפס בין עומק טוב ועומק רע, בין שיא הרום הרוחני וחשכת תהום.
ממשותו של הסיוט
שנים מספר אחרי פטירתו של קרליבך התפרסמה כתבת תחקיר ארוכה במגזין היהודי האמריקאי 'לילית', בה הובאו עדויותיהן של מספר נשים, שכמה מהן הזדהו בשמן, הטוענות כי קרליבך תקף אותן מינית. ההאשמות הן האשמות חריפות החורגות מכל תחום שניתן לזהותו באופן כן כ'אפור'. קרליבך, על-פי כמה מן העדויות, נגע באזוריהן האינטימיים של נשים ונערות צעירות, נגיעה בעלת קונטקסט ואופי מיני ברור.
הרב קרליבך מנגן, צילום: היכל-הקודש - אני יצרתי. GFDL. ויקיפדיה
עוד עדויות מספרות על שיחות טלפון לוהטות באמצע הלילה, בהן המטיר קרליבך על מכרות שפגש במסעותיו מילות אהבה ותשוקה. נשים אחרות מספרות כיצד קרליבך סיפר להן שהן 'מיוחדות', התעקש שיעלו אליו לחדרו במלון או יצאו עמו לטיול, ושם, באין איש, היה תוקף. מקרים אלו, כך על-פי התחקיר, אינם בגדר מעידות חד-פעמיות, אלא הם משקפים דפוס פעולה של טורף מיני שיטתי שקורבנותיו אינם נמנים בעשרות אלא במאות.
קראתי אז, בהיותי תלמיד בישיבה, את המאמר ב'לילית', וככל שהמשכתי וחקרתי באינטרנט כן הלכה והתבררה ממשותו של הסיוט. עשרות עדויות, עשרות נשים המספרות את סיפורן, פוסטים בפייסבוק, מאמרי בלוג, וידויים. עם מקצתן של הנשים המעידות - אלו המזדהות בשמן - ניתן גם ליצור קשר, לדבר ולשמוע (כך עשיתי). אפילו בתו של קרליבך, נשמה, שבמשך שנים גוננה במסירות על אביה האהוב, הודתה בשנים האחרונות בכך שפגע בנשים פגיעה נוראה. לא יכולתי לשקר לעצמי.
בעוד חלק מן הסיפורים עשויים היו להיות מוסברים, אף כי במאמץ, כמקרים של 'אהבה המקלקלת את השורה', אינני יודע בשם איזו אהבה ניתן לעשות את המעשים הקשים יותר שתוארו. דברי הסנגוריה והפרשנויות האלטרנטיביות שפרסמו בעניינים אלו אוהדיו של קרליבך נראו לי, לעומת הררי ההאשמות הגואים, כהתפתלויות נואשות של חסידים המצויים במלחמה על עצם עולמם.
השיעור המחריד שקרליבך לימד אותי
שיש אנשים המסוגלים למעשים אכזריים - את זאת כבר ידעתי. מה שלא ידעתי, השיעור המחריד שקרליבך לימד אותי, הוא שמעשה אכזרי כזה יכול להגיע מאותו האדם שהלחין את 'הנשמה לך והגוף פעלך', שכל חמלת אנוש מקופלת בו. הוא יכול להיגרם על-ידי מישהו שהמליך את אלוהים על העולם בהדר וחסד שאין כמותם ב'ויאתיו כל לעבדיך'. הוא עשוי לבוא ממחברו של הלחן היפה ביותר ל'אשא עיני אל ההרים'. ממי שהיטיב מכל להביע את געגועיו של עם, שמשך אלפיים שנים ביתו היחיד היה ברוח, ב'לולי תורתך שעשועי'. לא ידעתי שרוע כה נורא, המביא אדם לקרוע את נפש זולתו, יכול להגיע מנשמת-אור שיכולה לשיר שירים כה מופלאים. אלא שהעדויות הקשות והמרובות הכריזו ואמרו: זה הוא העולם. הנשמה היפה מן השירים היא-היא המלאך המשחית של עשרות נשים וילדות.
קרליבך עצמו איננו העניין. הייתי שמח לגלות שבעצם טעיתי, ששיריו אינם כה מופלאים, שהמיטיב להאזין יוכל למצוא בהם רמזים דקים לאלימות, לחוסר-מעצורים. הייתי שש כמוצא שלל רב לגלות את התו המסגיר, את הצליל האפל, את הסטייה הקלה, המלמדים כי מלחינן של מנגינות אלו איננו טהור. או אז יכולתי להגיד לעצמי: קרליבך הוא שקר, אבל הטוב האמיתי חי וקיים ואי-אפשר לטעות בו. דא עקא שלאסוני, המנגינות הן ללא רבב. אין בהן שמץ מן הרע. וזהו הדבר הכואב והמפחיד באמת: לא אובדנו של קרליבך מעולמי, אלא אובדנו של נייר הלקמוס, של האמון כי מי שהרגשתי בטוּב נשמתו - והרי הניגון נותן הוא את הנשמה - יכול אני להעיד על טוב רצונותיו וכוונותיו. תמימוּת זו אבדה לי ולא תשוב. ובהיעדרה העולם הוא עולם אחר, מתעתע ומלא ספקות ומקשה מאוד על מתן אמוּן שלם. אם קרליבך משקר, על מי ניתן לסמוך?
טיוח ציבורי
מדוע מטריד אני את קרליבך מקברו? אינני מעוניין לשפוט אותו, לא שמני לכך אלוהים. אינני ידוע מה היו אתגריו ומה היו אפשרויותיו, ואינני חפץ בקלונו. אך אני כותב, ראשית, כי ישנן עדיין בינינו כאלו שחגיגות קרליבך השנתיות קורעות מחדש את פצע הטראומה שלהן. הנשים הללו כאן, הן חיות ומרגישות, וכל כבודו של המת נדחה מפני כאבן המתמשך. להן חייב אני להיות לפה בשעה שעלוני השבת מתמלאים בתמונותיו של האיש ובדברי הלל בשבחו. ושנית, משום שהמקרה הנורא של קרליבך, דווקא בגלל הטיוח הציבורי הנרחב, הוא בעיני גם הזדמנות, שעשויה להביא צמיחה ומרפא בכנפיה.
כאשר קראתי אז, בהיותי בישיבה, את התחקיר על קרליבך, ניגשתי להשיח את כאבי בפני שני תלמידי חכמים, אנשים טובי לב וטובי דעת, רחוקים מאוד מכל תרבות של הסתרה וטיוח. שניהם גם אוהבים מאוד את קרליבך, על אף שהם מכירים את ההאשמות כנגדו. התשובה שקיבלתי מהם הייתה שלא ניתן לקיים משפט לאחר שהנאשם כבר נפטר מן העולם, ועל כן חזקת החפות עדיין עומדת לו לקרליבך, וניתן להמשיך לאהוב אותו ולהחזיקו כצדיק. בעיני, הייתה זו תשובה מאכזבת. ראשית, משום שהיא נוגדת את השכל הישר: אינני מעוניין להכפיש את קרליבך, ואמת שחבל שאין באפשרותנו לברר את הדברים בכלי המשפט, אבל אני לא מסוגל לעבוד על עצמי.
איך אפשר להמשיך להתעלם?
העדויות הן רבות מדי, התירוצים דחוקים, וביני לבין עצמי אינני יכול שלא להעריך שהסיכוי שהדברים לא אירעו הוא קלוש. כיצד אפוא ניתן להתעלם מכך ולהמשיך להעריץ את האיש? ושנית, וחשוב יותר, התשובה הזאת משקפת בעיני חוסר מוכנות להישיר מבט למציאות עולמנו, מציאות שבה הערבוב בין טוב ורע הוא חודר ותהומי באופן שלא ניתן להבינו. בהיעדר היכולת להכיר בכך, לא נוכל לזהות את המקרים הבאים של פגיעה.
מדוע קשה לנו כל כך להכיר בדמותו השלמה של קרליבך? מדוע לאחר שהצלחנו כציבור להתמודד עם פרשות סבוכות אחרות, כגון פרשות אלון, שיינברג ואחרות, העדויות על קרליבך מודחקות ומטושטשות? אפשר שהמקרה של קרליבך הוא מאתגר כל כך משום שאת קרליבך כולנו חשים שאנו מכירים באופן אינטימי, יודעים מיהו באמת. שכן קרליבך איננו רק בעל דרשות או תורות; הוא בעל נגינה, בעל נגינה מופלא מאין כמוהו, ואת נשמתו עצמה הוא נתן לנו במנגינותיו. והנשמה, כך אנו חשים בכל מאודנו, איננה משקרת. אלא שהנשמה איננה אחת, היא רסיסים-רסיסים. וישנן נשמות שהן מבוך משוסע, שבשעה שבמדור אחד שלהן מפכה מעיין אהבת אל חי ואהבת אדם, במדור הסמוך עשויה לבעור אש אפלה ומסוכנת.
הגיעה השעה, עלינו לתקן
קרליבך הוא מקרה קצה, מתעתע באופן בלתי-אפשרי כמעט, שההכרה בהתרחשותו מחייבת אותנו ללמוד להתמודד ולפעול בעולם חדש. עולם ברור פחות מזה שהאמנו שאנו חיים בו. בני האדם הם יצורים הנושאים בקרבם פערים בלתי-אפשריים, לעיתים רבות בלתי-ניתנים להבנה אפילו עבורם עצמם. בתוך המערבולת הזו נדרשים אנו לבנות את גשר החיים. הכרה זו - קשה היא מאין כמוה. דורשת היא אומץ לב. אבל הוכשרה השעה, ואף דוחקת היא השעה, ובידינו לתקן. ולצד הכאב, ולמרות החשש, נמשיך לגדול בעולם זה. נמשיך לאהוב, לתת אמון, לרקום בעדינות קשרים, להתקרב, לכבד, להתפלל ולשמוח.