מערך הקבורה הוא אולי אחד התחומים הכי רגישים בישראל, ובו בזמן, גם אחד המבולגנים ביותר. מי שאיבד את יקירו מגלה מהר מאוד שהמערכת שאמורה ללוות אותו ברגעי השבר דורשת ממנו להתנהל בערפל, תוך שפעמים רבות הוא נדרש לשלם סכומי כסף מופרזים. במקום להעניק שקט, ליווי וכבוד אחרון, אנשים רבים מרגישים כאילו הם ב'שוק', חוסר סדר ובעיקר אקראיות.
בפרק מ"ז בראשית מתואר כי כאשר היה יעקב אבינו על ערש דווי, הוא ביקש מיוסף בנו האהוב לעשות עמו חסד ולקבור אותו עם אבותיו. מקום הקבורה ודרך הקבורה היו חשובים לו ביותר. כך, מעשה הקבורה הוא לא פחות ממעשה חסד טהור ולא במקרה הוא נקרא "חסד של אמת". עם זאת, בפועל, במדינה היהודית אין כמעט תחום ציבורי שבו חוסר הסדר כה צורם.
אז למה כל זה קורה? חברות הקדישא, שאחראיות על בתי העלמין ועל טקסי ההלוויות, מחזיקות למעשה במונופול מקומי שמאפשר להן לקבוע את הכללים לעצמם. כך, לכל חברה קדישא נהלים שונים, בכל רשות מקומית הסדרים משלה, ובין לבין, ברגעיו הפגיעים ביותר, האזרח נאלץ למלא טפסים ולחפש מי יכול לתת תשובות. בעקרון, כל אזרח זכאי לקבורה בחינם בעיר מגוריו, אך ב"תמורה" לכך הוא גם מחויב לקבל את הכללים של חברת הקבורה - איפה בדיוק להקבר ואיך בדיוק יראה טקס הקבורה. זה לא רק מתסכל, זה פשוט לא מוסרי.
כשזה המצב בעתות שגרה, בעתות חירום הוא מחמיר עוד יותר. בשיאה של המלחמה, כשמאות אלפי אזרחים היו מפונים מבתיהם, משפחות שקרוביהם נפטרו בזמן היותם מפונים נאלצו לשלם עשרות אלפי שקלים על האפשרות להיקבר בטקס מכובד מחוץ לאזורי המלחמה. ארגון 'עתים' הציף את הבעיה בכנסת והוביל בסופו של דבר לפתרון המצב האבסורדי הזה, כך שהנפטרים נקברו חינם אין כסף במקום אליו הם פונו.
אי אפשר להשלים עם מציאות שבה האזרח נדרש להיאבק כדי להביא את קרובו למנוחות. מערך הקבורה אינו עוד שירות מנהלי, הוא נוגע בליבת הזהות שלנו כקהילה וכחברה. עד שיהיו שינויים במערכת לטובת האזרחים, בכל זאת יש כמה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות לשיפור הסיטואציה:
ראשית, שברו את הטאבו. דברו על הנושא עם ההורים המזדקנים ועם בן/ת הזוג. שיחה קשה היום יכולה לחסוך סבל רב מחר, ולהסיר את נטל קבלת ההחלטות תחת לחץ. שנית, למדו מה מגיע לכם מהמדינה, דעו שיש אלטרנטיבות. ידע הוא כוח, ובזמן כה משמעותי בחיים, הוא יכול לחסוך לכם אלפי שקלים. שלישית, אפשר וכדאי להשמיע קול. לשתף את הסיפורים האישיים, לפנות לנבחרי ציבור ולתמוך במי שמסייע ברגעים הקשים האלה.
עד שהשינוי הזה יגיע אני מאחלת לכולנו עד מאה ועשרים בבריאות איתנה.
הכותבת משמשת כרכזת מדיניות בעמותת עתים