"יש פער בין מי שלחץ על כפתור ושיגר פגז – לבין מי שטיפל ישירות בגופות"

למרות שאני פטור ממילואים כבר שנים רבות, לא הצלחתי להישאר בבית אחרי 7 באוקטובר. הצטרפתי מיד לצוות השמירה ביישוב, אבל כל הזמן חיפשתי דרך לחזור לצבא. כשהבנתי שהרבנות הצבאית זקוקה לאנשים לטיפול בחללים – לא היססתי.

הצטרפתי לשטח ימים ספורים לאחר תחילת הלחימה. עברתי בין יחידות, עבדתי עם צוותי חליטה (זיהוי חללים), בהתחלה גם בטיפול באזרחים. נכנסנו למקררים ולמכולות – קשה לתאר את מה שראינו. שקיות גדולות, שקיות קטנות. לא מדובר במה שמכונה לפעמים "ממצאים" – אלא בתינוקות.

בשלב מסוים כבר התחלתי לעבוד באופן ישיר בזיהוי חללים – צילום שיניים, קבלת צילומים מבני משפחה. אני זוכר מקרה של אישה ששלחה לי צילומים של בעלה בתקווה שיזהו אותו. היא חשבה שכבר מדובר בו, ובסוף – לא היה זה הוא. שאלתי את עצמי: מה עדיף לשמוע – שהבעל חטוף או חלל?

זיהוי גופות במחנה שורה, צילום: Yossi Aloni/FLASH90

הייתה מציאות ברורה: טראומטית, יומיומית, בלתי נסבלת

היינו במרכז לאיסוף נתוני חלל. זה לא היה תפקיד לצורך תגמול, הכרה או צל"שים. לא הייתה תחרות. אבל הייתה מציאות ברורה: טראומטית, יומיומית, בלתי נסבלת.

בתוך המלחמה הזו נעשתה הבחנה בין לוחמים לבין תומכי לחימה – הבחנה נכונה וראויה. אבל בתוך הצבא יש גם קבוצה אחת, שנשארה מתחת לרדאר: אנשי הרבנות הצבאית, שטיפלו בגופות, בזיהוי, בעיטוף ובפרטים האישיים של החללים. העבודה הזו דורשת לא רק תפקוד מקצועי גבוה – אלא גם התמודדות ישירה עם מראות, ריחות ומצבים שמעטים מאוד מסוגלים לעמוד בהם.

יש אנשים שראו את חבריהם נהרגים. גם אני ראיתי. אבל במקביל, אנשי הרבנות נדרשו להחזיק חללים שהתפרקו בידיים, לעטוף גופות במצב בלתי נתפס. כל יום כזה – הוא פצע. עבור רבים מאיתנו, גם שנה וחצי אחרי – אלו פצעים פתוחים.

יש פער בין מי שלחץ על כפתור ושיגר פגז – לבין מי שטיפל ישירות בגופות

אני לא בא לשפוט אף אחד. כל מי שתרם במערכה הזו ראוי להערכה. אבל יש פער בין מי שלחץ על כפתור ושיגר פגז – לבין מי שטיפל ישירות בגופות, בזיהוי, ובפרידה האחרונה. גם לאנשי מודיעין, לוגיסטיקה וחמ"לים הייתה עבודה חשובה וקשה. אבל אי אפשר לשים את כל היחידות באותה קטגוריה – בוודאי כשמדובר בפגיעות נפשיות מתמשכות.

הציבור, וגם הצבא, צריכים להכיר בכך. אנחנו מדברים הרבה על פוסט-טראומה בקרב לוחמים – ובצדק. אבל אנשי הרבנות הצבאית היו שם גם כן. מתמודדים עם אותם אירועים – בלי מיגון, בלי מרחק, בלי חיץ. פשוט עומדים מול המוות – שוב ושוב.

הגיע הזמן לומר את זה בבירור: לא מדובר רק בשירות. מדובר במסירות נפש. ומסירות כזו – חייבת לקבל הכרה וסיוע לחזור לחיים.

הרב מנחם פרל, קצין במיל׳ במפקדה לטיפול בחללים | ראש מכון צומת