תמונה אחת של אם אחד החטופים עוררה סערה. האם הצטלמה כשהיא אוחזת שלט: "אין לי עצמאות כשהחטופים עדיין שם". אצבעותיה שעליהן לק הפכו מיד מטרה לחיצים.
גולש אחד כתב לה: "סחתיין על הלק ג'ל החדש, ורוד פוקסייה... כמובן בזמן שאין לך עצמאות..."
כמה נבזי. כמה חסר לב.
מה יש ברצון הזה לראות את הסובלים כשהם מרוסקים עד עפר? כאילו רק אם תהיי מוזנחת ועלובה תזכי לאמפתיה, מתוך הנחה לא ברורה שהסבל חייב לבוא בלבוש אחיד של דיכאון.
אני יכולה לדמיין איך זה קרה: אולי מישהי קרובה הציעה לה את השירות כמחווה, לתת לה להרגיש שוב אישה בדרכה, להיאחז במשהו שמזכיר שפעם היתה לה שגרה. אך במקום חמלה, זכתה ללעג.
ולא רק היא. כל מי שעבר טראומה מכיר את יסורי המצפון, את הקול הפנימי שאוסר לחוש שמחה מהדברים הקטנים שבחיים. ואז מגיעה הערה מבחוץ והאשמה מתעצמת, והלב נשבר עוד קצת.
חוויה כזו עוברים גם אלו המתמודדים עם קושי כלכלי. שמעתי לא פעם אנשים תמהים: "איך משפחה שאין לה מה לאכול משלמת על מנוי לטלוויזיה?". אבל אולי דווקא המנוי הזה הוא מה שעוזר להם להחזיק מעמד? הרי עוני אינו רק מחסור במשאבים, אלא גם תחושת ניתוק ובידוד חברתי. במצבים כאלה, הוצאות שנראות "מיותרות" בעיני אחרים, כמו מנוי לטלוויזיה, עשויות להיות עבור המשפחה דרך לשמור על תחושת השגרה, להתחבר לעולם החיצון ולהפיג את הבדידות. מגמת השיפוטיות החד מימדית, שרואה את המציאות בשחור-לבן, פוגעת שוב ושוב דווקא באלו שזקוקים ליד מושטת.
גם בסיפור התקיפה בבית הכנסת ברעננה, כשפרצה מהומה וקיצוניים זרקו אבנים בגלל כעס פוליטי, לא הפסקתי לחשוב: איך הגענו לזה? איך יום קדוש הפך לזירת התלהמות? אני מבינה את הכאב של המשפחות השכולות שעבורן הטקס היה מתריס, מודה שגם עבורי הטקס הוא מחוץ לתחום. עם זאת, אני עדיין יכולה גם להיכנס לנעליהם של אלו שחושבים הפוך ממני וגם אם לא להסכים, לאפשר להם לבטא את כאבם באמונתם ובדרכם. האם לא ניתן להכיל דעות מנוגדות במרחב הציבורי? האם כל פעם שמישהו יביע דעות מכעיסות יהא זה האות עבור הקיצוניים להרים אבנים ולפגוע?
נראה שבסופו של יום, בכל מקום יש אלימות. מילולית, פיזית, ברשת, ברחוב. הקצוות צועקים הכי חזק, מזהמים את האוויר, ולנו קשה לנשום.
מחקרים בתחום מדעי המוח וההתנהגות מצביעים על כך שאנשים נוטים להפגין יותר אמפתיה כלפי חברי הקבוצה החברתית שלהם, ופחות כלפי "האחר". תופעה זו אינה מוגבלת לבני אדם בלבד; מחקר של ד"ר ענבל בן עמי ברטל מאונ' תל אביב, מצא כי חולדות מפגינות התנהגות אמפתית כלפי חולדות אחרות רק אם הן שייכות לאותה קבוצה או גזע.
מחקר אחר בארה"ב בחן כיצד תגובות אמפתיות במוח משתנות בהתאם להשתייכות קבוצתית – אפילו כשמדובר בשיוך דתי פשוט שמוצג בטקסט בלבד, כמו "נוצרי", "יהודי" או "אתאיסט". באמצעות סריקות fMRI, נבדקים צפו בידיים אנושיות מקבלות דקירה כואבת או מגע עדין, כשהיד הייתה "מתויגת" בדת כלשהי. כל נבדק צפה ביד שמייצגת את הדת שלו וביד שמייצגת דת אחרת. הממצאים היו חד משמעיים: התגובה האמפתית במוח הייתה חזקה משמעותית כלפי היד "מהקבוצה שלי" – גם כשההבדל היחיד היה מילה על המסך.
ניתן לראות אם כן שהמוח שלנו לא מגיב באופן זהה לכל כאב והוא מושפע מתוויות חברתיות. אמפתיה נתפסת כתחושה אנושית בסיסית אך גם היא מתווכת על ידי מנגנונים של "אנחנו" ו"הם".
עם זאת, יש תקווה. ההטיה הזו יכולה להשתנות. ניסוי המשך הראה שאם מכריחים אנשים לחשוב על קבוצה אחרת כ"בת ברית", האמפתיה אליה עולה. כנראה שזו אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר שעומדת לפתחנו היום, לודא שכולנו מבינים שגם השונה מאיתנו הוא בן ברית וגורלנו בארץ הזו לבסוף יהיה דומה, לטוב ולרע.
מוצאי יום העצמאות ה77 למדינת ישראל. אני מסתכלת סביבי ורואה אנשים טובים ומסורים מימין ומשמאל. הם המצפן שנותן לי תקווה, שיש רוב במדינה הזו שלא מאמין בדאגה רק למגזר שלו, שאוהב את הארץ הזו ואת אנשיה. הם והן יעשו הכל למען המדינה ולא יוותרו עליה.
בזכותם, אני לא מתייאשת.
הכותבת היא סמנכ"לית קרן בריאה וחברת הועד המנהל של עמותת 121-מנוע לשינוי חברתי, תושבת מעלה אדומים.