הממשלה הנוכחית עושה הרבה כדי לחזק את זהותה היהודית של המדינה – השבוע, במהלך ההכנות לדיוני התקציב, הסתבר כי ישנם שמונה (!) גופים שונים שאחראים על זהות יהודית במשרדי הממשלה: במשרד החינוך יש שני אגפים, ולצדם אגפים דומים גם במשרדי התרבות, המשימות הלאומיות, התפוצות, המורשת, המסורת, וברשות לזהות יהודית במשרד ראש הממשלה.
אין דרכים יעילות וזולות יותר לחזק את הזהות היהודית בישראל ?
לצד ההתפעלות מן היצירתיות הזו, המאפשרת להזרים מאות מיליוני שקלים דרך צינורות מגוונים ומקבילים העוסקים בחיזוק היהדות, מתעוררת לה שאלה – האם אין דרכים יעילות וזולות יותר לחזק את הזהות היהודית בישראל? או ליתר דיוק – האם במקום להקים ולתקצב עוד ועוד גופים שכאלו, לא ניתן לגרום לממסד הדתי רב העוצמה ועתיר התקציבים, למלא נאמנה את שליחותו ולחזק את דמותה היהודית של המדינה?
סיפורים שונים על ניכור מיהדות
במה דברים אמורים? סקר שערכנו באחרונה מלמד כי 40% ממי שניהלו הליך גירושין ארוך בבתי הדין הרבניים, העידו שהדבר גרם להם להתרחק מן היהדות, ו 67% אמרו שקרוב לוודאי שהם לא ינשאו שוב ברבנות; במהלך העשור האחרון ירד שיעור הנישאים ברבנות ב 20%, ורק 8% מן הציבור החילוני מביעים אמון במוסד זה. מאחורי המספרים הללו, עומדים סיפורים אישיים - רובם של ישראלים "שקופים" - שהממסד הדתי מרחיקם במרץ מן היהדות. אשתף אתכם בארבעה מהם, אליהם נחשפתי רק בשבוע האחרון:
- עולה מאירופה, בת לאב יהודי, למדה במשך שנה וחצי במערך הגיור הממלכתי. כשפגשה את בן זוגה היהודי, יליד הארץ ממשפחה מסורתית, וסיפרה בשמחה לבית הדין שהיא רוצה להתחתן לאחר שתתגייר – דרשו ממנה הדיינים להמתין שנה נוספת קודם שתתגייר, שכן בן זוגה היהודי צריך גם הוא ללמוד באולפן גיור. כשהסבירה שהיא רוצה להתחתן בקרוב, שכן היא חוששת שהמתנה נוספת תפגע ביכולתם להביא ילדים לעולם – הדיינים סרבו להתגמש.
- חייל מילואים המשרת בעזה, יליד רוסיה, בן לאב יהודי, הגיע לבית הדין הרבני לאחר שנה של לימודי יהדות אינטנסיביים, בכדי להתגייר. כשסיפר שהוא עומד להינשא לצעירה דתייה, בוגרת אולפנה ובת למשפחה דתית, דרשו הדיינים גם ממנה ללמוד באולפן גיור, כתנאי לגיורו. האבסורד זועק לשמיים.
- לאחר המתנה מתישה של שעתיים במסדרונות בית הדין הרבני, נחשפנו לדיין שסיפר לנו את פרטי תיק הגירושין של זוג אחר, שהמתין לידנו במסדרון, תוך חשיפת מצבו הנפשי של אחד הצדדים ופרטים על ילדיהם. האם שמירה על כבוד הבריות ופרטיותן אינם חלק מחומר הלימודים של דיין בישראל?
- סיפור אחרון: קצינה בקבע, שפנתה למועצה הדתית כדי להתחתן, הגיעה לדיון בירור היהדות שלה כשהיא כבר בהריון השני שלה וטרם הוכרה כיהודייה. בית הדין הטיל ספק ביהדותה של אמה, על סמך דברי מברר היהדות, שטען שיתכן שהאם אומצה בברית המועצות לפני עשרות שנים. הוכחנו שמברר היהדות הסתמך בין השאר על תקנות שהתקבלו בבלרוס בשנת 2014, כאשר בא לתאר את המצב בברית המועצות בשנות השישים (!), אך את הדיין זה לא עניין. הוא התעלם גם מעדות של קרובת משפחה שזכרה את לידת האם, ומתמונה של הסבתא ההרה. בית הדין החליט שוב כי עליה להמשיך ולנסות להשיג מסמכים מאוקראינה, למרות שמאמצים שנמשכו יותר משנה הוכיחו כי הדבר אינו אפשרי.
איפה החמלה?
היכן ההלכה והזהות היהודית בכל הסיפורים הללו? היכן החמלה? היכן הרצון לקרב ולא להרחיק? היכן השכל הישר? במקום לכלות מאות מיליוני שקלים נוספים על "חיזוק הזהות היהודית", ראוי היה שחברי הקואליציה שהנושא יקר ללבם, יפעלו לתיקון הממסד הדתי ולהפיכתו לכלי יעיל לחיזוק היהדות.