זה היה ביום הראשון ללימודים בתיכון.
בבית הספר חיכתה לי הפתעה – חוקרי משטרה חוקרים את חברותיי ואת הצוות, הידיעה שתלמידה התלוננה על רב החטיבה התנוססה בעיתון ובאינטרנט ומבטי התלמידות והמורות בבית הספר הסגירו שכולם ידעו שזאת אני שהתלוננתי על הרב.
עד דקה לפני הסערה הזאת בכלל לא הבנתי שנפגעתי. הייתי בת 15 אינטיליגנטית, חכמה ובוגרת. אבל למרות זאת בחיי שלא הבנתי שנפגעתי. האמנתי בנרטיב שמי שפגע בי המציא: בהתחלה הוא אמר שאנחנו כמו אחים ולכן מותר לו לחבק אותי ולגעת בי מצד אחד – אבל מהצד השני ביקש שלא אספר לאיש כי אף אחד לא יבין את הקשר בינינו. אחר כך אמר שהוא מתאהב בי וביקש שאשמור עליו פן יעשה משהו שאסור לעשות.
לא הצלחתי לשמור.
הרגשתי כל כך רע בבטן, תחושה שעשיתי משהו רע ונורא, בגידה, איסור הלכתי.
חודשים הצלחתי לשמור בבטן ולא לספר לאמא שלי. אבל בסוף זה יצא ממני כי לא יכולתי להחזיק את זה יותר.
אמא שלי היא זו שעזרה לי להבין שנפגעתי. לא ידעתי מה זה. לא דיברו איתנו על זה. לא האמנתי לה בהתחלה שנפגעתי, אבל אחרי שהיא שלחה אותי לקרוא באינטרנט על פגיעות מיניות, הבנתי שזה קרה לי. שמי שאהבתי וסמכתי עליו ניצל אותי. אז גם הבנתי שיכול להיות שהוא פוגע גם בחברות שלי, שגם להן הוא אמר שהוא אוהב אותן.
בתוך כל הסערה ביום הראשון ללימודים, הרגשתי אבודה בתוך ים סוער. כל כך רציתי שמישהו ישאל מה שלומי ואיך אני אבל כולם היו עסוקים בלא לטבוע. חשבתי לתומי שהעובדה שהייתה לי הקלטה של מי שפגע בי אומר במפורש שהוא עשה לי את מה שהוא עשה לי – תגרום לאנשים להאמין לי שנפגעתי.
אבל התברר שטעיתי.
כמה ימים אחרי הסערה יצאנו לסופ"ש תורני בבית הספר. בערב שישי, במקום לעשות מעגל שירה ושיח מרפא, שני רבנים עשו שיחה לשכבה של 300 בנות, על צניעות. המסר היה שאם תתלבשי לא צנוע, עלולים לקרות לך דברים לא נעימים.
הייתי צריכה לעמוד שם ולזעוק את זעקת הבנות האחרות שנפגעו ולהגיד לאותם רבנים שזה לא רעיון טוב להעביר מסר שאם את לא צנועה יפגעו בך ולהטיל אשמה על הבנות.
חוץ מזה, לא באמת הייתי צריכה שיגרמו לי להרגיש אשמה. הרגשתי כך בלאו הכי. אם לא די בזה, מנהל בית הספר אמר לפרקליטה שהגישה את כתב האישום שאני ילדה פתיינית והודיע לי במעמד הצוות החינוכי שהוא אוסר עלי לדבר כי אני לא פסיכולוגית של אף אחד.
אמרתי לו שהוא טועה כי הוא עצמו לא הביא לנו אנשי מקצוע, אבל מאחר שהוא המנהל, אני חייבת לקבל את מה שהוא אומר וגזרתי על עצמי שתיקה.
15 שנים מהחיים שלי ביליתי בהליכים משפטיים – פלילי ואזרחי. הפוגע הורשע בכל המעשים ובית הספר שילם לי פיצויים על כך שלא מנעו את הפגיעה ועל האופן בו נטשו אותי אחרי חשיפתה.
כל מה שהדר הנערה הייתה צריכה זה ההכרה שהיא טובה ובסדר. שעשו טעות שלא שמרו עליה ועכשיו יעטפו אותה בחום ויעזרו לה לעבור שנים בצל פוסט טראומה מורכבת.
היום, אני בשליחות לסייע לנפגעים.ות להבין ולקבל את מה שהם צריכים עכשיו. לעזור להם לעבור את הסערה ולהישאר עם הראש מעל המים. אחד יהיה צריך הכרה משפחתית, אחרת תרגיש ריפוי דרך המלחמה המשפטית ויהיו את אלה שפשוט צריכים שקט.
הכותבת היא נפגעת עבירה, עו"ד המייצגת נפגעי עבירה.