יש שיר של יהודה עמיחי שמלווה אותי שנים, אך בשנה האחרונה - בה אני עוטפת ומציעה לקרובים ולרחוקים, נחמה, חמלה, תמיכה ועזרה - קיבל משמעות מיוחדת.
הנה מילות השיר:
... כִּי אָדָם יוֹצֵא מִבַּיִת
וְהַבַּיִת אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָאָדָם.
הוּא נִשְׁאָר,
עַל קִירוֹתָיו
וְעַל הַתָּלוּי בָּהֶם
וְעַל חֲדָרָיו וְדַלְתוֹתָיו
הַנִּסְגָּרוֹת בִּזְהִירוּת.
אוֹ כִּי הַבַּיִת
מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ
וְנַעֲשֶׂה לַדְּרָכִים
שֶׁבָּהֶן יֵלֵךְ זֶה
שֶׁיָּצָא מִן הַבַּיִת.
(יהודה עמיחי, מתוך הסיפור "אהבה הפוכה", בתוך הספר "ברוח הנוראה הזו", ספריית פועלים/לכל, ת"א, 1961, עמ' 83)
בנסיעות הארוכות שלי בכבישי הארץ - לנחם אבלים, לחבק פצועים, להשתתף בהתכנסויות של תפילת נשים, במעגלי שיח או לשמור על הנכדים עבור הגיבורות והגיבורים הפרטיים שלי - השיר מהדהד באוזניי ומלווה את מחשבותיי. אני רואה בו השראה.
ביסודו השיר של עמיחי טומן בחובו מורכבות פואטית עמוקה על טבע הבית והזהות האנושית. המסר המרכזי הוא שהבית, במובנו העמוק, הוא חלק בלתי נפרד מזהותנו. גם כשאנחנו עוזבים את המרחב הפיזי, הערכים והמהות של "הבית" ממשיכים ללוות אותנו ולהתרחב איתנו. זו בדיוק הסיבה שהשיר מהדהד אצלי כל כך חזק בתקופה הנוכחית - הוא מדבר על היכולת לשאת את מהות הבית איתנו גם כשהמציאות הפיזית משתנה.
ואכן, השנה האחרונה שינתה את משמעות המילה "בית" עבורי ועבור רבים מאיתנו. יש כאלה שביתם חרב עליהם - גם במשמעות הפשוטה, הפיזית, וגם במשמעות העמוקה של המילה, הנפשית. יש אחרים שנחטפו מביתם וכלואים למעלה משנה עמוק במחילות עפר, ועורגים לחזור אליו. יש מי שנשאר, אך הבית כבר אינו בטוח כשהיה. יש מי ששנתו נודדת מדאגה והוא משוטט בין החדרים בלילות. יש מי שהמרחב המוגן או הממד הפך למרכז חייו.
עבורי, לבית שלי נוספו גם גלגלים - זירה נודדת של תמיכה ועזרה.
כבר בצהריי השבעה באוקטובר, כשהדי האזעקות והפיצוצים עודם באוויר והידיעות על החללים הרבים מחלחלות לתודעה, הקמנו חברתי, טלי דביר לבנת, ואני, את חמ"ל המשפחות השכולות ובעזרת חברותינו בפורום מנהיגות מחברות גייסנו מתנדבים רבים וביקרנו אצל 800 משפחות שכולות בחודשים הראשונים.
היינו הראשונות להגיע למקומות שונים בארץ והצענו תמיכה וסיוע. הבנו מיד שלאסון הנורא, שפגע במשפחות רבות, לא היה מענה מצד הגופים הרשמיים ולחלל הריק והנורא הזה נכנסנו. רק לאחר ארבעה חודשים בהם סייענו, התרמנו, חיברנו ועשינו ככל יכולתנו, לקחה המדינה בהדרגה את המושכות חזרה לידיה ואנו ממשיכות במשימות הסיוע ברחבי הארץ. המטרה הייתה ועודנה למצוא פתרונות יצירתיים, לגייס אנשים טובים, לבנות אמון מחודש ולשלב ידיים כי רק יחד נוכל. המכונית הפכה למשרד והגלגלים שועטים ונוסעים.
בערבים מצאתי עצמי נוסעת לערבי תפילה - של נשים למפגשים אישיים ואינטימיים של משפחות, של מעגלי נשים שהתאספו וביקשו תפילה, תקווה, של משפחות שכולות ושל משפחות החטופים. קיימנו סדר פסח עם הגדה של תפילות נשים בכיכר החטופים ובתענית אסתר התכנסנו ללמוד יחד באוהל בירושלים.
ומתי היית בבית? אני נשאלת. ובכן, כמעט ולא הייתי. מקדישה יותר זמן לנסוע לנכדים האהובים. להקל ולו במעט על בנותיי וכלתי האימהות הגיבורות שכבר שנה לבדן ו"אבא כמעט ולא בבית". זה לא רק שאדם קרוב אצל עצמו, אלא שגם כאן כמו סבתות וסבים רבים התגייסנו למשימה. בני וחתניי מגוייסים מהשבעה באוקטובר. כולם לוחמים שהיו השנה גם בעזה וגם בלבנון. וסבתא עליזה נוסעת שומרת, מבשלת ואורזת בקופסאות, ושועטת בכבישי הארץ עם הארגז המפורסם שלה, זה שמכיל את כל התבניות והתבשילים. שמונה נכדים והאבות כולם מגוייסים. ועל כן, הבית שלי על גלגלים. השנה אפילו לא ישבתי ערב אחד בסוכה האהובה עליי ולא חגגתי בה את יום הולדתי.
והשיר של עמיחי מהדהד בראשי ואני מפנימה שהמשמעות של "בית" גם התרחבה וגם השתנתה - מהמקום הפיזי-הקונקרטי לתחושת השייכות והמשפחתיות. גם כשלא התאפשר לארח באופן מסורתי בביתי, השתדלתי להביא את מסורות הבית, את המאכלים והפינוקים, בעיצומה של הנדידה.
ואת דרך החשיבה הזו, את התובנה הזו, אני מנסה להנחיל בהרצאות, בערבי התפילה ובתמיכה. למרות שהמבנה הפיזי השתנה, המהות של מה שמהווה "בית" איננו מוגבל לקירות, אלא למסורת, לחמלה ולערבות ההדדית. בסוף אדם מביא ביתו איתו, בית במשמעות העמוקה של המושג. וכך, מהות המילה "בית" הופכת אותו למרחב נייד של שייכות, מורשת ותמיכה הדדית.
מהציבורי צומח גם האישי. תובנות חדשות על משמעות של חוסן חברתי, של לקיחת אחריות, של סולידריות חברתית והעזרה ההדדית הרחק מהעין הציבורית, יוזמות רבות של מתן בסתר וכאלו הצומחות מהתגייסות של כל כך הרבה אנשים טובים בארץ שלנו ובעולם היהודי שנרתמים בעוצמה. מי ייתן ונמשיך כך.
כשיהודה עמיחי כתב על הבית שמתרחב והולך ונעשה לדרכים, כאילו חזה את המציאות של ימינו. השנה למדנו שהבית אינו רק קירות ודלתות, אלא מרחב נודד של חמלה, תמיכה ושייכות. הוא נמצא בכל מקום בו אנו מושיטים יד, מחבקים, מנחמים ומחזקים. כי גם כשאדם יוצא מביתו, הבית - על ערכיו, מסורותיו והאנושיות שבו - ממשיך ללוות אותו בדרכו. בדרכנו.
הכותבת היא אשת ציבור, ח"כ לשעבר, סופרת, מרצה ומייסדת המיזם החברתי-טכנולוגי BLNG ליצירת מסע אישי חוויתי של זהות ושייכות. עד לאחרונה עמדה בראש המועצה הישראלית לקולנוע. מייסדת פורום "120 מנהיגות מחברות", המקדם אחדות, אמון הנובע משיח של ריבוי דעות, קולות ויוזמות לבניית העתיד שאחרי המחלוקת. לאתר המחברת Alizalavie.com
-------
הטור נכתב במסגרת תחרות הסרטים "הביתה" של אתר כיפה והקרן לקולנוע שומרון. לפרטים על התחרות ושליחת סרטים לתחרות לחצו כאן