מאז פרוץ המלחמה, טורי הדעה והפרשנות בכלי המדיה השונים מתחלקים לשניים: כאלו שהמסר הכללי שלהם זה "כמה רע פה" - וכאלו שהמסר שלהם הוא "כמה טוב פה".
ולמען האמת, כולנו מרגישים שהסוג הראשון, לצערינו, מככב יותר… וזה צורם וכואב.
ברור לכולם שיש במדינה הרבה דברים לא כל כך טובים שצריכים תיקון דחוף, אבל, מצד שני - יש הרבה דברים טובים! וגם במצב שנקלענו (או גרמנו לעצמינו להיקלע) אליו צף ועולה כל כך הרבה טוב.
אז, למה לא לדבר על זה לפחות כמו שמדברים על המצב השלילי?
השאלה הזו מציפה שאלה עמוקה יותר שנכונה ישירות לחיים האישיים שלנו - עד כמה עלינו להתמקד בדברים הטובים, ועד כמה עלינו להתמקד בדברים הרעים? מה נכון יותר, והאם יש בכלל כלל בדבר הזה?
פרה אדומה כמשל
בפרשת השבוע - חוקת - קראנו על פרה אדומה. טעם מצוות פרה אדומה אינו מובן, עד כדי כך שחז"ל אומרים לנו שאפילו שלמה המלך אמר על מצוה זו: "אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני". אפילו החכם מכל אדם העיד על עצמו שלא הצליח להבין את טעמה.
אחד הדברים הקשים להבנה במצוה זו, הוא הדין שהכהן ששורף את אפר הפרה - ובעצם מבצע את התהליך שבסופו של דבר יביא לידי טהרה לעם ישראל (את אפר הפרה מזים על טמאי המתים והם נטהרים), הכהן הזה נטמא. זה "קצת" מוזר. מה פתאום שמי שמכין את ה"מתכון" לטהרה - נטמא בגלל זה? איך אותו הדבר שמטהר טמאים - מטמא טהורים?
רבי נתן מברסלב מסביר את העניין הזה במימד הנפשי-רוחני שלנו. הפרה האדומה ממנה מכינים את האפר היא "תמימה" ו"לא עלה עליה עול". יש בה סוג של שלמות. בכל אחד מאיתנו, אומר רבי נתן, יש נקודה טובה. לא משנה כמה יהודי יהיה רשע, יש בתוכו נקודה טובה שהיא שלימה ותמימה. בדיוק כמו הפרה.
עכשיו, מה אנחנו עושים עם ה"נתון" הזה?
תלוי.
אם אדם מרגיש שהוא טמא, שהוא נמצא בשפל המדרגה, וממש אין לו כח להתקדם ולעבוד את ה', סוג של "יאוש" שכזה - עליו להתבונן פנימה על הנקודה הטובה שבו, ולהתחזק - עד שימצא כוחות לשוב ולהתקדם קדימה, להתחיל מחדש.
אבל, אם אדם נמצא במצב שהוא טהור ו"הולך לו", הוא מצליח להתקדם לטוב - אסור לו בשום פנים ואופן לשקוע בהסתכלות על הנקודה הטובה הזו! מדוע? כי ההסתכלות הזו עלולה להוליד בו גאווה שהכל טוב אצלו, שזה כמובן - שלילי ביותר…
זה העניין של הפרה האדומה, שמטהרת טמאים - ומטמאת טהורים.
הנקודה הטובה היא כמו פרה. מי שמרגיש "טמא" - היא מטהרת אותו, על ידי ההתמקדות שלו בכך שיש בליבו פנימה טוב ואור גדול ואמיתי.
אך, מי שהוא טהור - אם יסתכל ויעמיק בכמה הוא טוב - היא עלולה לטמא אותו… להפיל אותו בגאות.
במילים אחרות, אפשר לומר שעולה מפה "כלל אצבע" - לפני שאנו מתמקדים - צריך לחשוב מה ייצא לנו מזה. מה התוצאה של ההסתכלות על הטוב הפנימי. התקדמות - או נסיגה? וכנ"ל, כמובן, להסתכלות על הדברים השליליים הדורשים תיקון.
לשמוח מהדברים הטובים בחיים
עברנו שבוע ייחודי שבו ציינו בארץ ובעולם שלושים שנה לפטירתו של הרבי מליובאויטש זצ"ל. פעם מישהו בא לרבי מליובאויטש, ושאל אותו מה שלומו. ענה לו הרבי: "אני תמיד שמח, אבל אף פעם לא מרוצה". איזה עוצמתי… אני תמיד שמח - על הדברים הטובים שאני עושה, אבל מצד שני אני אף פעם לא מרוצה. מרוצה משמע שהרצון שלי בא על מילויו. אבל, הרצון עצום ורחב, ורק הולך וגדל… אז צריך לשמוח על הדברים הטובים - אבל לא "לצלול" לזה, אלא לחפש איפה אפשר עוד לתקן ולהוסיף טוב.
בחיים האישיים שלנו הדבר קל יותר לשליטה. קל לנו להרגיש אם אנחנו בטוב - ואז הרי שעלינו להתמקד בדברים שצריך עוד לתקן, וכן להיפך. אבל, בחיים הלאומיים זה קצת יותר מורכב. ועדיין, אפשר לחוש את רוח העם. דרך התחושות של הסביבה שלנו, אבל במיוחד דרך הרשתות החברתיות, אחד מפלאי הדור הזה, שמשקפות לרוב הלך רוח אמיתי יותר מאשר מסך הטלויזיה.
הלוואי שנלמד לדעת מתי לדבר על הטוב, ומתי על מה שדורש תיקון, והכל על פי כלל האצבע - מה ייצא מהדיבור שלנו, רגשות ומעשים של צמיחה, או חלילה להיפך.
הרב עותניאל מנצור הוא מנהל חטיבת הביניים בישיבת נווה הרצוג