כל מי שצפה אמש במהדורה של חדשות 12 בוודאי חזה בכתבה של אדווה דדון שנכנסה לתוך חאן יונס עם הלוחמים בשטח. הכתבה עסקה בעיקר בקרבות בדרום הרצועה שגולת הכותרת שלהם היא הפצצת הבית של יחיא סינוואר, מי שפיקד על הטבח בשבעה באוקטובר ומנהיג את חמאס ברצועה.
דדון עמדה מעל הריסות ביתו של סינוואר והציגה לראווה דובי גדול ששרד את ההפצצות, תוך שהיא מראה חור בדובי כשהיא טוענת ש"כנראה היה בו אמל"ח" ואז מרימה נעל רנדומלית ואומרת: "זאת כנראה הנעל של סינוואר עצמו". עכשיו עזבו שנייה את העובדה שאין שום דרך לדעת האם זו הנעל של סינוואר, כל הסצנה הרגישה כאילו מישהו לוחש לדדון באוזניה שתמשיך לדבר עוד דקה כי צריך לשרוף זמן שידור, באמת מביך.
ההישג הגדול שלנו הוא אולי נעל של סינוואר
אבל הקטע הביזארי הזה נתן הצצה קטנה למצב שלנו כרגע: אין איך להתחמק מזה, אחרי כמעט 80 יום של לחימה: ההישג הגדול שלנו הוא האולי-נעל של סינוואר. בכירי החמאס עדיין מתחבאים טוב-טוב מתחת לאדמה, החטופים לא שוחררו והמחיר כבד מנשוא בדמות "הותר לפרסום" כל בוקר של חיילים גיבורים שמסרו את נפשם ברצועה.
כוחות צה"ל בחאן יונס, צילום: דובר צה"ל
התחושה היא שגם התקשורת לא יודעת שום דבר, אז היא סתם משדרת קטעים מביכים כמו זה של אדוה דדון שאין בו באמת שום תשובות לשאלות הקשות על הקרבות ברצועה, העיקר למלא זמן מסך. אין לי הבנה ביטחונית גדולה, יותר נכון לומר שאין לי הבנה ביטחונית בכלל, אני סתם אזרחית מודאגת עם הרבה יותר מדי אנשים שיקרים לה בחזית. אבל למנהלי המלחמה אני אומרת: אשמח לדעת מתי אדוה דדון תדווח לנו על חדשות אמיתיות מעזה, שלא יגרמו לי לשבת מובכת מול המסך.