הוועדה לביטחון פנים יחד עם וועדת חוץ וביטחון קיימה דיון משותף בנושא פרשת הסרסור בסוהרות, נשים צעירות, שגויסו לשרת את המדינה ומצאו עצמן בין המצרים בפועל, בין סורגי הכלא, כשהן נתונות בידיהם של מחבלים שחומסים את גופן וכבודן, ואיש לא מקשיב לזעקה שלהן.
המגזר החסר
חדר הוועדה היה עמוס וצפוף בחברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, בנציגי צה"ל, שב"ס, פרקליטות וארגוני חברה אזרחית. הצפיפות הייתה הדבר המשמח היחיד בחדר והעידה כי הנושא בוער בעצמות ומחייב מעורבות של גורמים רבים. למעשה, החדר היה צריך להיות צפוף עוד יותר. חסרה בו ייצוגיות של כלל החברה הישראלית, כולל מנהיגים ומנהיגות, רבנים ורבניות, מובילי ומובילות דעה מהציבור הדתי לאומי.
בכל פעם שנעשה עוול לאישה, מתייצבים לצידה ארגוני הנשים מתוך החברה האזרחית, כאילו שפגיעה באישה היא נושא מגדרי, נשי, ולא מחויבות כלל ישראלית של חברה השואפת לתקן את עצמה. אלא שהפעם זה צורם במיוחד, מכיוון שלא רק שאין מדובר בנשים פרטיות, אלא במי שנשלחו על ידי צה"ל והחברה ובשמה לשרת במקום הקשה ומורכב הזה ועל כן הנפקדות המגזרית הזו בולטת במיוחד.
האם ידינו שפכו את הדם הזה?
אלא שככל שנחשפים הפרטים אודות הפרשה, היו מי שקפצו על העגלה החורקת הזו, ורתמו אליה אג'נדות שונות. נשמעו קולות הקוראים להוציא חיילות מהשירות בשב"ס, מפצירים בנערות לא לשרת בצה"ל, ועוד.
ייתכן ויש מקום לחישוב מחדש של השירות ביחידות החיצוניות לצה"ל (כדוגמת המשטרה) ראוי מאוד לבדוק טענות מערכתיות על התנהלות הפרקליטות, מדיניות כליאת מחבלים ועוד. אסור שכל אלה יסיטו את לב הדיון ויטשטשו את האישום החמור ביותר: את המחדל המחריד שבו מפקדים, קצינים ובעלי תפקידים בכירים ידעו, ואולי אף שלחו במתכוון נשים צעירות שיהוו גורם מרגיע, בהיותן כלי לסיפוקם הבוטה של אסירים ביטחוניים. זה מה שצריך להרעיד את האדמה עלינו אנו עומדים. ההנהגה הרבנית צריכה לקרוא לנו לצאת אל הרחובות, וכחברה לדרוש את חקר האמת ולומר לסוהרות: אנחנו מאמינים לכן.
כל סוהרת כזו, היא בבחינת עגלה ערופה על שפת הנחל, שמחייבת את כולנו לבדוק, האם ידינו שפכו את הדם הזה? הרי המקרה הזה הוא אירוע קצה שמשקף תרבות ארגונית, וגם אווירה חברתית, שעדיין מוצאת בנשים חוליה חלשה. קורבן נוח כדי להשיג באמצעותו שקט. זה קורה כשמבקשים מאישה לוותר על זכויות כלכליות כדי להשיג גט, לשתוק ולא להרגיז את הבעל האלים, ולהתלבש בצניעות כדי לא להסעיר את הרוחות ולשלהב יצרים. זה קורה כשמושיטים אצבע מאשימה אל עבר נערות פתיות שכדורגלנים ניצלו את רצונן הילדותי באבק כוכבי והפכו אותן לחפץ עובר לסוחר.
מחובתנו לעשות כל דבר אפשרי למניעת ניצול מחפיר של נשים וסחר בגופן ובנפשן
בימים הקרובים כנראה שיוסר צו איסור הפרסום ועדותן של הסוהרות תזעזע ותכאיב לנו באופן שאי אפשר יהיה שלא לזעוק לתיקון העוולה. הרי הן מבקשות להביא את סיפורן לציבור ובאופן תמוה ובשונה מיתר מקרים של אלימות קשה הוא מוסתר מאתנו. בשפה של תורה בה המושג "לא תעמוד על דם רעך" הוא ציווי מובהק וקריאה לאחריות חברתית כלפי מצוקתו של הזולת, מחובתנו לעשות כל דבר אפשרי למניעת ניצול מחפיר של נשים וסחר בגופן ובנפשן לא משנה מה יהיו הנסיבות.
השבוע נחגוג את ט"ו באב בשמחה, כוסות יין יושקו, לבבות אדומים יעטרו את החנויות, ואף אחד לא יזכור שמקורו של החג בעוול פילגש בגבעה. אישה צעירה שהוקרבה באופן מזעזע, למען שקט יחסי. לא סתם מדמים החכמים את ט"ו באב ליום הכיפורים, ט"ו באב מדבר בשפת האהבה אבל גם בשפת חשבון הנפש, ואנחנו מבקשות לצאת בקריאה לכל שבטי ישראל: אל תשאירו את הזירה לנו הנשים. זוהי אחריות של כולנו לבנות את בית המקדש השלישי על אדני הצדק והחסד.