משהו ישן חוזר

"אם כל הכבוד יש דברים יותר חשובים במדינת ישראל מאשר הרבנות הראשית". אלו דברי נפתלי בנט בראיון לעיתונות כשבועיים לפני הבחירות לרבנות הראשית.

מתחילת דרכה של הבית היהודי המחודש, היה תחושה של התנשאות ובזיון כלפי כל דבר שמזכיר את המפד"ל הישנה. כלפי המפד"ל הוותיקה שהיה חרות על דגלה, לא רק התיישבות ושלמות הארץ, אלא גם עם ישראל ועיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל.

על אף הרצון להתמקד באופן בלעדי במנהרות טרור, הסכמי סחר בסין וראיונות ל-CNN, מיד עם כניסתם לכנסת, נפתלי בנט והבית היהודי נאלצו להתמודד עם נושא "מגזרי" של הבחירות לרבנות ראשית. אוי, זה כל כך 1985. כל כך כרס, קרחת ושפם. הבית היהודי החדש, הוא הרבה יותר היפסטר ויש מקום רק למשהו חדש שמתחיל. רק דברים שאפשר להעלות בפייסבוק ולהריץ בטוויטר.

מהפכה אמיתית בשרותי הדת הייתה אמורה להתאים כמו כפפה למפלגה שהבטיחה בית יהודי חם לכל עם ישראל. היה צריך להיות חגיגה על ההזדמנות ההיסטורית לבער את השחיתות מהממסד הדתי ולהצית גל מחודש של יידישקייט בעם ישראל. כשעסקני אריה דרעי ומשה גפני צופים על הכנסת ה-19 מבחוץ, ניתנה לנו הזדמנות מאת הקב"ה לבצע תיקונים חיונים עבור עתידה היהודית של מדינת ישראל. החברה הישראלית נתנה אימון בנפתלי בנט ובאיילת שקד, לא רק בגלל בטחון לאומי אלא הרבה בגלל זהות יהודית. לצד מנהרות הטרור היה צריך להילחם במנהרות ההתבוללות, לצד פנטזיה של רפורמה בנמלים, היה חובה להוביל מהפכה אמיתית בנישואין, בגירושין, בכשרות, בקבורה וביחס המחפיר לנשים בממסד הדתי.

כמו הציטוט המפורסם של המתאגרף המיתולוגי גו' לואיס, "אפשר לברוח, אך לא להתחבא". הבחירות לרבנות הראשית היה צומת T שאילץ את נפתלי להכריע האם הבית היהודי היא מפלגה שתשרת את עם ישראל או מפלגת נישה שנשלטת בידי עסקנים של רבנים. ההכרעה העגומה כתובה בספרי ההסטוריה של מדינת ישראל. בליווי מספר הודעות כסת"ח לתקשורת, נפתלי ברח מאחריות והפקיר את יהדותם של מליוני ישראלים בידי אורי אריאל, פעילי תקומה ורבני הר המור שנרתמו למנוע מהפך ערכי ברבנות הראשית. אריה דרעי ניצח ועם ישראל הפסיד.

טרגדיית הרבנות הראשית לא הייתה תקרית נקודתית, אלא הסכם כניעה רשמי לחרל"דים הקיצוניים ביותר. כמו שאמר עמית סגל בראיון לגלי ישראל "בכל ההחלטות של דת ומדינה, בסופו של דבר, הרב ליאור מחליט". הרב ליאור בוודאי תלמיד חכם עצום, אולם אני מניח שגם הוא יודה כי לתת לו ולרב טאו לנהל את הבית היהודי מהווה גניבת דעת של רוב מצביעי הבית היהודי. גם מחילונים אסור לגנוב.

הבית היהודי קיבל את המנדט והמפתחות לדאוג לבטחונם האישי והיהודי של הדור הבא שיגדל כאן בארץ ישראל. במקום להתעסק בחיים עצמם, נרדמו בשמירה. בכל נושא יהודי חשוב, הבית היהודי הסתובב סביב הזנב של עצמו מלווה בהתנצלויות גלותיות ורגשי נחיתות. המפלגה התנהלה כעמותה חרד"לית צרת אופקים, תוך כדי שמפנה גב לציונות הדתית ולחברה הישראלית. עצוב כל כך, שמספר דקות אנטישמיות של יאיר גרבוז ויהושע סובל, הצליחו להעצים שיח יהודי ציבורי, יותר מאשר כל הקדנציה של הבית היהודי במלוא תפארתו.

מערכת הבחירות האחרונה תפסה את הנהגת הבית היהודי באופוריה מסנוורת. ספינים מוצלחים על גב מבצע צוק איתן, מינפו את הבית היהודי למרומי 17 מנדטים בסקרים. עם אשראי כל כך מנופח, נפתלי הרגיש בנוח להתעלם מהאזהרות ולשלם דמי פרוטקשין מופרזים לתקומה, על אף האזהרות שהיו כתובות על הקיר. מועמדי פריימריז ראויים כגון פרופסור אשר כהן, רונן שובל, סופי רון-מוריה והרבנית יהודית שילת, נרמסו באמצעות הצנחות יהירות של ינון מגל, ענת רוט ואלי אוחנה.

במבחן התוצאה, החכ"ים של תקומה התיישבו בנחת בשיריונים, בו בזמן שרבניהם החרד"לים ניהלו קמפיין אישי נגד בנט ומצביעי תקומה עברו למפלגת יחד. אני לא מתרשם שתקומה תירשם כאחת האקזיטים המוצלחים של נפתלי בנט. פחדנות מתנצלת עקבית בפני החרד"לים, מיתגה שוב את הבית היהודי כמפלגת נישה של איגוד ישיבות ההסדר. בסופו של דבר, עם ישראל הבין שמשהו ישן חוזר, ולקחו בחזרה את המנדטים שהפקידו בידי נפתלי בנט ואיילת שקד. אני זוכר איך נפתלי היה לועג למפד"ל ש"איבדו תשעה מנדטים תוך כמה שנים". זה קצת אירוני, שגם הפעם נעלמו 9 מנדטים, אולם תוך שלושה חודשים בלבד.