לפני שנים ביקרתי, בעוונותי הרבים, באיטליה. במהלך הביקור הדריכה אותנו נציגה מהקהילה היהודית, והראתה לנו את בית הכנסת המקומי. המקום היה מוגן ע"י זכוכית משוריינת בכניסה, מצלמות במעגל סגור, וניידת משטרה החונה לידו באופן קבוע. המדריכה הראתה לנו סימני קליעים על אחד הקירות, כתוצאה מפיגוע טרור שהתבצע שם. ואחרי כל זה, כשהעלינו את השאלה הכ"כ מתבקשת, "למה אתם לא עולים לארץ?" המדריכה הגיבה בתדהמה מוחלטת: "לעלות?! למה? טוב לנו פה! היחס ליהודים הוא טוב, מה שהיה בשואה לא יכול לחזור שוב..." וכו'.
כאשר שומעים על גילויי אנטישמיות, ובפרט על פיגועי טרור ורצח יהודים בגלות, כמו האירוע אתמול בצרפת, מתעוררת אצל רבים התגובה האוטומטית של "תעלו לארץ, עיוורים!". אנו למודי ניסיון בכל הקשור לעיוורון היהודי בגלות, באמונה ש"הגויים של היום זה לא הגויים של פעם", ובהתעלמויות מכתובות הנמצאות על הקיר (או מסימני כדורים). איננו מצליחים להבין, איך אחרי השואה, עדיין ישנם יהודים המעדיפים לחיות תחת חסותם של גויים במקום לעלות למדינה היהודית. מה, הם לא למדו את הלקח?
האם אנחנו למדנו את הלקח?
אבל במקום לדון את חברינו בלי להגיע למקומם, הבה נשאל את עצמנו: האם אנחנו למדנו את הלקח? האם אנחנו יודעים לקרוא את הכתובות על הקיר, או שגם אנחנו חיים בעיוורון ובאשליה עצמית ש"לנו זה לא יקרה"?
הסופר א.ב יהושע אמר בסוף השבוע שעבר, ש"השואה היא כישלון של העם היהודי", שלא חזה אותה מראש ולא נשמר מפניה. אלא שככל הידוע לי, אותו סופר עדיין לא הגיע למסקנה דומה לגבי הסכמי אוסלו וההתנתקות; כך שחוץ מהתבטאות מושכת כותרות, החכמה-שלאחר-מעשה הזאת לא ממש מועילה לאף אחד. כמו שכתב פעם ידידי אוריה קניג: יש דברים שהם א.ב, יהושע.
הפושע הנאצי ג'ון איוואן דימיאניוק, עזב אותנו השבוע לעולם שכולו רע; אה, בעצם כדאי שאזהר כאן מפני תביעת הוצאת דיבה - הרי בית המשפט הנאור שלנו קבע שבכלל לא בטוח שזה אכן דימיאניוק הרשע, אז אולי זה היה בעצם סתם זקן חביב וחף מפשע. זה לא הפריע לכותרות העיתונים שלנו לחגוג ולשמוח לאידו של צורר היהודים (המשוער). כמה חבל שצוררים קצת יותר מוחשיים ומאיימים לא זוכים ליחס שכזה, רק בגלל שקוראים להם חאלד ומרוואן, ולא איוואן ואדולף; במקום זה, הם מקבלים מכתבי אהבה לכלא מסופרים מפורסמים, או - במקרה שהסתלקו לעולמם בטרם עת - הספדים ספוגי דמע בתקשורת, מלווים בהטפות מוסר ובהפחדות מפני הנקמה הצפויה.
הכתובת על הקיר?
כולנו זוכרים את הגיחוכים המתנשאים של רבין ופרס לפני החתימה על הסכמי אוסלו, ושל שרון וחבורתו לפני ההתנתקות, על כל ההפחדות לגבי פיגועי תופת בערים, קטיושות מעזה וטילים על אשקלון. כולנו גם רואים שמי שמגחך עכשיו זה דווקא החמאס והג'יהאד בעזה. מה שלא מפריע לאותם אנשים או ליורשיהם להטיף בקול מודאג על הצורך החיוני בעקירת כל ההתנחלויות, ובהקמת מדינת חמאס שנייה ביהודה ושומרון. כנראה שקל יותר לקרוא את הכתובת על הקירות של היהודים באירופה, מאשר את אלה שעל חזית הבניין שלנו.
עד שלא נלמד לעשות את זה, עלייה לארץ לא תהווה פיתרון אטרקטיבי במיוחד עבור אחינו שבצרפת ובשאר הגלויות. מה הטעם לברוח מטרוריסטים בבית הספר שבטולוז, כדי להיפגע מטילים בבית הספר בבאר שבע? למה לעלות לארץ בעקבות אנטישמיות בצרפת, אם יכולים לשחוט אותך בביתך שבאיתמר? נכון, פה יש לנו צבא וחיילים משלנו; אבל כשהפוליטיקאים האחראים עליהם שבויים בקונספציות מעוותות וכובלים את ידי הצבא, או שולחים אותו לטפל ב"איומים רציניים" כמו נוער הגבעות, במקום למגר את הטרור - אז הטיעון הביטחוני בעד העלייה לארץ הופך למפוקפק למדיי.
בשבוע שעבר כתבתי כי מדינת ישראל אינה מהווה ערובה לביטחונם של היהודים. טרור, רציחות ואפילו שואה, יכולים להתרחש חלילה בארץ כמו בחו"ל - ע"ע חורבן שני הבתים! אבל זה לא אומר שאין טעם בהתיישבות בארץ, חלילה, אלא בדיוק להיפך: הקשר שלנו לארץ ישראל הוא של אהבה שאינה תלויה בדבר, והוא מבוסס על ההבטחה האלוקית ועל הייעוד שלנו. זו הטענה האמיתית בעד הציונות, ולא שיקולים ביטחוניים כאלה ואחרים. השאיפה ל"מקלט הבטוח", אכן הובילה אותנו בבטחה למקלטים; רק ראייה יהודית מפוקחת, מציאותית ואמונית - היא שתוציא אותנו משם, והיא גם זו שתביא לארץ את אחינו שבגלות.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן