כתיבה פובליציסטית הפכה השבוע, בעקבות אישור חוק לשון הרע, לאתגר מעניין במיוחד: מצד אחד צריך להיזהר כפליים שלא לפגוע באף אחד, אם לא רוצים לפשוט את הרגל. מצד שני, מספיק שאיזה טוקבקיסט ישמיץ אותי קצת יותר מדי, ואני אהיה מסודר מבחינה כלכלית. נראה לי ששווה לקחת את הסיכון...
אני מודה, שקנס כספי של 300,000 ₪ ומעלה על פגיעה בכבודו של אדם, ללא כל הוכחת נזק, נשמע לי מופרז באופן בלתי מידתי. נכון שלשון הרע היא עבירה חמורה ביותר, ויתכן מאד שהעונש עליה בבית דין של מעלה גדול אף יותר מהקנס הנ"ל, אבל איני סבור שההלכה הטילה אי פעם עונשים בסדר גודל כזה על מדברי לשון הרע - להוציא, אולי, מקרים חריגים של פגיעה בכבוד תלמידי חכמים. לפי החוק המתוקן, פליטת קולמוס לא זהירה אחת עלולה להרוס את חייו של הכותב, כפשוטו, ולמוטט את כל מצבו הכלכלי. אמנם חז"ל אמרו שלשון הרע הורגת שלושה - את המדבר, את השומע, ואת מי שדובר עליו - אבל מסופקני אם האופן שבו ייושם החוק, אכן יתאים למה שההלכה היתה דורשת.
אולם למרות הסתייגות זו, די לי לשמוע את תגובותיהם ההיסטריות של אנשי התקשורת והעיתונאות כנגד החוק, כדי להשתכנע שמדובר בחוק מוצלח. שכן אם ישנו גורם שצבר בזמננו כוח לא מאוזן ובלתי פרופורציונאלי, הרי זו התקשורת, וכל צעד שיחליש את מעמדה יהיה מבורך.
לא לחינם מכונה התקשורת "המעצמה השביעית" (אם כי מקור הביטוי אינו ברור). לא לחינם נטבע הצירוף "הון-שלטון-עיתון". כפי שלימד אותנו ג'ורג' אורוול, השולט בתקשורת - שולט במדינה. גם אם היושבים על כס השלטון נבחרים באופן דמוקרטי ע"י הציבור, הרי שמאחורי הקלעים מושכים בחוטים אנשים שאיש לא בחר בהם, שלא כולם אפילו יודעים מי הם - אנשי התקשורת, העיתונות והמדיה. וכוחם של הללו גדול לפעמים יותר מאשר כוחם של ראשי ממשלות, נשיאים וגנראלים, כדברי הפתגם: העט חזק יותר מהחרב. שכן הם המשפיעים הגדולים ביותר על מוקד הכוח עליו נשענת כל המערכת: על ההמונים.
התקשורת מכנה את עצמה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", ואין להכחיש את חשיבותו של תפקיד זה; הבעיה היא שיותר מדי פעמים נדמה שהכלב השתלט על הבית, ודחק את בעל הבית למלונה במקומו. העיתונות של היום מכתירה מלכים ומדיחה מלכים, מחיה וממיתה בהנף קולמוס, וחורצת את גורלם של נאשמים לשבט או לחסד, עוד לפני שבית משפט כלשהו פסק את דינם. מספיקה כותרת מפוקפקת אחת, כדי להרוס את חייו של אדם, באופן שאף מודעת התנצלות לא תוכל לשקם. די בהערת השמצה מתוקשרת אחת, כדי להוציא שם רע שיכתים את האדם לנצח.
יתרה מזאת, התקשורת מושכת בחוטים בדרכים מתוחכמות הרבה יותר. כדי שאנשים יוכלו להביע דעה, כדי שיוכלו לקבל החלטות - עליהם לדעת את העובדות הרלבנטיות. והדרך היחידה עבור המוני העם לדעת את העובדות בכל נושא ציבורי, היא באמצעות התקשורת. מי שקובע אלו עובדות להגיש לציבור, באלו מלים לנסח אותן, מה לחשוף ומה להסתיר - כבר עשה את חצי הדרך לפחות, בהשפעה על הדעות שיגבשו אותם אנשים. את הדוגמאות למניפולציות מעין אלו אנו רואים לצערנו מדי שבוע, ואין כאן מקום להאריך. לא משנה מה אמר ראש הממשלה, ומה קבע השופט, ומה פסק הרב; מה שמשנה הוא מה שמע הציבור - ועל צינור המידע הזה יושבים אנשים בעלי אג'נדה ואינטרסים, שבשביל לקדם את מטרותיהם הפוליטיות ואת הרייטינג שלהם, יהיו מוכנים לעשות לפעמים הרבה מאד.
החוק שקודם השבוע לא יעזור לשים זמם לפיו של כלב השמירה, אבל אולי הוא יגרום לו לחשוב פעמיים לפני שהוא נובח, קל וחומר לפני שהוא נושך. אין סיבה שגורלו של כל אחד מאיתנו יהיה נתון לחסדיהם של אנשי תקשורת, שהכוח שבידיהם מעביר אותם לא אחת על דעתם. כוח, כידוע, נוטה להשחית, וכאשר קיים מוקד כוח שחורג מגבולותיו הסבירים, כדאי מאד להחזיר אותו לפרופורציה. בתקופה בה תרבות הדיבור התקשורתית הפכה לבלתי קיימת, והשתלחויות חסרות רסן והשמצות פרועות הפכו לעניין יום-יומי - רצוי בהחלט להזכיר לכולם שכבוד האדם אינו הפקר, ושמלים יכולות להרוג לא פחות מאשר כדורים. לכולנו לא יזיק לחשוב קצת יותר לפני שאנו פותחים את הפה, או מקלידים על המקלדת.
טוקבקיסטים, אני מחכה. עשו לי את היום...