טור מצאלים: גניבת ציוד צבאי יכולה להרוג

כל חייל מילואים שמגיע לצאלים מכיר את האזהרות החוזרות ונשנות מפני בדואים שגונבים ציוד צה"לי מהחיילים המתאמנים. כתב 'כיפה' משה ויסטוך יצא לאימון בשטחי האש ומתריע: זה מספיק נורא כשנגנב ציוד לראיית לילה. למה מחכים שמישהו גם יירצח?

חדשות כיפה משה ויסטוך 30/03/17 11:23 ג בניסן התשעז

טור מצאלים: גניבת ציוד צבאי יכולה להרוג
פלאש 90, צילום: פלאש 90

בשירות מילואים אתה נתקל בהרבה מאוד דברים. במעבר החד מאזרחות לצבא. בגעגועים הביתה למשפחה. באחוות לוחמים של חברים שמלווים אותך עוד מהשירות הסדיר, לצד משוחררים טריים הצעירים ממך בעשור ויותר. בהליכות ארוכות ותרגילים מתישים שמלמדים אותך על השחיקה הגופנית שמשיגה את כולנו. בפק"לי קפה משובחים ושינה קצרה אך משובחת לא פחות בכל זמן ובכל מצב. וכן במתח ובשאלה התמידית, מתי תפרוץ המלחמה הבאה. במילואים האחרונים, שעדיין לא הסתיימו, נתקלנו מקרוב בתופעה שעד כה קראנו עליה רק בכלי התקשורת, והיא גניבת ציוד ע"י תושבי הפזורה הבדואית, תופעה משמעותית ומסוכנת הרבה יותר ממה שנדמה.

לאחר שנפרדנו מהבסיס המפנק (יחסית), ירדנו לשטח והתמקמנו סמוך לאחד משטחי האש של צאלים. כמעט מהרגע הראשון ראינו אותם, מתצפתים מהגבעות, מסיירים על טרקטרונים ובעיקר מחכים לשעת כושר לתפיסת ציוד צה"לי ורכיבה עמו לעבר השקיעה.

כמובן שקיבלנו תדריכים מפורטים על התופעה המתרחבת. לצדה קיבלנו תדריכים מפורטים לא פחות בעיקר על מה אסור לנו לעשות כדי למנוע את לקיחת הציוד. ביום שני בערב, פלוגה הסמוכה לנו התכנסה לשיחה פלוגתית בנושא האימון. הסיירים המיומנים ניצלו מיד פרצה קטנה בדמות מספר שניות של חוסר תשומת לב וגנבו אפודי קרב בהם היו בין היתר אמצעים לראיית לילה.

מעבר לתחושה הלא נעימה של 'היעלמות' ציוד שהיית אחראי עליו, ישנן לדעתי שלוש סכנות גדולות בתופעה שהפכה למכה של ממש.

ראשית, חובה לדבר על נושא ההרתעה. צה"ל הגדול מצליח באופן כללי להרתיע את לוחמי חמאס וחיזבאללה, אך מבחינת חלק מהפזורה הבדואית שהפכה את 'סחיבת' הציוד למקצוע, החשש להיתפס והפחד מתגובת הנגד, כמעט ואינו קיים. מעבר לנזק התדמיתי, מדובר פגיעה ממשית בכוח ההרתעה של הצבא שלא מצליח להתמודד עם גנבים פשוטים ולא מתוחכמים, שכל מה שמניע אותם זו הכרת השטח ותעוזה לא קטנה.

הדבר השני, הוא שאלת הגורמים אליהם מגיע הציוד הגנוב. לא צריך להיות איש מודיעין גדול כדי להבין שהאפודים שבבוקר יום ראשון החליפו ידיים באפסנאות, ירדו ביום שני לשטח ונגנבו, מהר מאוד ימצאו את עצמם בידי האויב.

במבצע 'צוק איתן' בשנת 2014 היינו מכוחות המילואים הבודדים שנכנסו לתוך רצועת עזה. אין כמעט תדריך שבו לא הזהירו אותנו על כך שמחבלי חמאס עשויים להסתובב עם מדים צה"ליים על מנת לזנב בנו ולעורר בכח בלבול. בנוסף לכך נאמר לנו שהאויב מסוגל להילחם גם בלילה מאחר ולידיו מגיעים יותר ויותר אמצעים לראייה לילית.

נסו לדמיין סיטואציה שבה חיילי מילואים מתאמנים במשך שנים לכל תרחיש שלא יהיה, ולבסוף כשהם נכנסים לרצועת עזה, הם נתקלים באישון לילה ע"י כוח של חמאס שפוגע בהם ביעילות בעזרת אמצעי מיוחד שנגנב מאותו כוח בדיוק, כמה שבועות קודם לכן.

הבעיה השלישית והאחרונה, היא לדעתי גם הגדולה ביותר. חישבו על המציאות הלא מדומה הבאה. אמצע הלילה, עשרות לוחמים שזה עתה עזבו את משפחותיהם ועלו על מדים ישנים בשטח האימונים. לפתע נכנס אדם זר שעד עתה רק ניסה לגנוב ציוד, אך הפעם לאור הקשרים שהוא מקיים עם גורמי אוייב (להם מכר בעבר ציוד צבאי גנוב), הוא מוסת לבצע פיגוע.

ברור לכולם, ששעה לאחר שחלילה יפגעו לוחמי סדיר או מילואים, ע"י 'מפגע בודד' שהחליט לעלות מדרגת גנב לדרגת מחבל, ישונו הנהלים מן הקצה אל הקצה והוראות הפתיחה באש יקבלו הקלות משמעותיות. מה שעוד ברור לכולם שהשינויים ייעשו רק לאחר קרות האסון וכדרכי בני האדם בקודש, לא רגע אחד לפניו.

אז מה עושים? בקרב החבר'ה מהמילואים עלו כל מיני הצעות לפיתרון הבעיה החמורה, אך אני מרגיש חובה לציין שלי אין רעיונות לפתרונות קסם. הבעיה צריכה להיות מונחת לפתחם של בכירי צה"ל ואף למעלה מכך, היא צריכה לעלות לדיון בקרב אנשי המערכת הפוליטית בפרט ולשיח הציבורי בכלל.

בינתיים כדי למנוע מהנשק או המכשיר הלילי המיוחד הבא להגיע לידי מבקשי רעתנו, כל מה שנותר ללוחמי המילואים, זה להמשיך ולהתאמן, בתוך גבולותיה של מדינת ישראל, כשעין אחת פקוחה לעבר יעדי התרגיל והעין השניה סורקת את השטח ב-360 מעלות. בדיוק כמו בשטח האויב שברצועת עזה.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן