קמנו לעוד בוקר שבו פורסמה ידיעה על רב החשוד בפגיעה מינית. פעם הצירוף בין "רב" ל"פגיעה" היה נשמע צירוף המכיל סתירה פנימית. הבוקר, לאחר שורה של סיפורים בתקשורת על ח"כ מכהן, ח"כ לשעבר ובכירים למיניהם, מידת ההפתעה פחותה. לאחר שורה של הרשעות והודאות, כולנו כבר מבינים שהכל יכול לקרות, פגיעות מתרחשות במרחבים שונים, וכנראה חז"ל ידעו משהו על ההתנהגויות האנושיות כשקבעו ש"אין אפוטרופוס לעריות". ובכל זאת, זה בלתי נתפס בעליל ואסור 'להתרגל' לזה. הבטן עדיין מתהפכת ואי אפשר להישאר אדישים. בכל סיפור של פגיעה מינית יש פוגע הנושא במלוא האחריות למעשיו. אין להקל עימו: אין המדובר בסטייה ולא במחלת נפש. מדובר במעשים של ניצול כוח ושליטה. אין דרך לתאר באופן ממצה מה עושה פגיעה מינית לנפגעת. היא פוגעת בכבודה האנושי כאדם, במקום הכי אינטימי וברגל גסה. הפגיעה מחמירה אם ברקע היו יחסי אמון או קרבה. אז מה כן אפשר לומר לנוכח האשמות כבדות במעשים כל כך חמורים? אנסה לפרוט לנקודות ולעשות סדר:
א. העלייה בדיווח משמחת. בסיפור מהבוקר, פנתה המתלוננת למשטרה, גורם אכיפת החוק במדינה. אולי משהו משתנה באווירה החברתית ומאפשר זאת, אולי מוקדם מדי לקבוע. אך ודאי שיש תרומה לכך שיותר ויותר גורמים בעלי סמכות רוחנית בתוך הציבור הדתי רואים בחובה לפעול למיגור חובה דתית ואף משמיעים קולם בהקשר זה. תדענה הנפגעות באשר הן שכולנו כבר יודעים שגם אדם עתיר זכויות בתרומה לכלל ישראל עלול לפגוע באופן קשה.
ב. חובתנו כמחנכים ללמד את הבנים והבנות לזהות מגיל צעיר כשמישהו חודר למרחב האינטימי שלהם ומנסה לפגוע. יש ללמדם לזהות ולשתף אדם קרוב בכל תחושה לא נעימה שקשורה ליחס שמישהו בסביבתם הפנה כלפיהם.
הדברים יצליחו להשפיע רק אם נעביר שדר ברור ועקבי ששום מידע לא "יפיל אותנו מהכיסא" ושבאמת אכפת לנו מהם. אין ספק שנוכל לשמש כתובת לפניות רק אם נוכיח שאנחנו מספיק קשובים להם. הם יבחנו אותנו שוב ושוב בהזדמנויות שונות עד שיוודאו שאנחנו אכן נמצאים לצידם וקשובים לפניותיהם.
ג. מבלי להוריד גרם אחד של אשמה מאחריותו המלאה והבלעדית של הפוגע, יש ללמד את הילדות, הילדים, הנערים והנערות לעמוד על שלהם ולומר: "לא". כאן יש להיזהר מאוד ולדייק במסר המורכב של הדברים: כשהתרחשה פגיעה, הפוגע אחראי ב100% ורק עליו יש להצביע כאשם בלעדי. מחקרים מראים שבמקרים רבים הפחד משתק והסיטואציה מקשה על זיהוי הפגיעה. אולם, לצד זאת, כשם שמלמדים זהירות בדרכים, יש ללמד כיצד להיזהר מראש , להתרחק מאזורי סכנה ולנסות להימלט.
ד. באחריות החברה ומנהיגיה לפעול לניקוי האווירה במקומות הלימוד, הבילוי והעבודה. כבר בשנות ה70 של המאה הקודמת הכירו בארה"ב שקיימת פגיעה מינית מסוג "אווירה עוינת". נמצא כאשר מקום העבודה רווי בשיח מיני ובהערות בעלות אופי מיני נפגעת עד מאוד רמת התפקוד של הנשים החשות שמתייחסים אליהן כאובייקט ולא כסובייקט בעל כבוד אנושי.
כאנשי תורה החובה המוסרית גבוהה בהרבה: יש לפעול לשמירה על שיח ענייני- מקצועי במקומות העבודה והלימוד מבלי לגלוש ליחסים אישיים בעייתיים. מקומות העבודה הפכו ל"בית שני", ואם לבחון לפי שעות השהייה- אפילו ל"בית ראשון" , והדבר מחייב התייחסות תורנית רצינית. יש מקומות עבודה ומוסדות שאימצו קוד התנהגות מחייב שמעלה את רף הזהירות מעבר לחובה החוקית המינימלית וטוב שכך. למותר לציין שחיזוק השמירה על גדרי ההלכה היהודית לרבות דיני נגיעה וייחוד יתרמו לניקוי האווירה.
ה. במקביל לכל הנ"ל וכהשלמה, יש לפעול לחיזוק לימודי הזוגיות והמשפחה בעין תורנית בכל הגילאים. יש לחזור ולהדגיש את חשיבות השמירה על מרחב האינטימיות הזוגית שחייבת להישמר מכל משמר. יש תחום רחב של נושאים שחובה לשמור על פרטיותם ומקומם בהקשר משפחתי - זוגי. אין לאפשר טיפוח אווירה חברתית חופשית ו"מחבקת" בין המינים בהקשר של יחסי עבודה ולימוד. יש לחזק את האבחנות בין המרחב הציבורי לבין הספירה המשפחתית- פרטית.
ו. יש להתייחס בחומרה רבה לכל מקרה שנידון והוכרע או שהייתה כלולה בו הודאה, גם אם לא במסגרת פורמלית של בית המשפט. לצד זה, אי אפשר לחרוץ דין לפי שמועות באינטרנט ללא תלונה. חברה דמוקרטית חייבת לשמור על חזקת החפות, גם אם יש לה מחירים. יש לוודא קיומה של בדיקה פנימית יסודית ולנהוג בדרך של "כבדהו וחשדהו".
ז. ואחרי הכל, אין לאבד את האמון בבני אדם. לצד פעילויות מנע וטיפול מחמיר במקרים של פגיעה, יש להבטיח חיים שפויים הכוללים רכיב של אמון באנשים, שאם לא כן, נחיה בחרדה מתמדת והרסנית.
הרבנית ד"ר לאה ויזל , דיקנית סטודנטיות (אלקנה) ודיקנית לימודי חוץ. מכללת אורות ישראל