השואה היתה אירוע זוועתי לאין שיעור; אבל באופן פרדוקסאלי, תרומתו של הנאציזם לתרבות המערבית, גדולה גם היא לאין שיעור. הנאציזם החזיר לעולם את הוודאות, את נקודת המשען, וחולל בכך מהפכה קופרניקאית בכל תפיסת המציאות.
כאשר הרג העולם המערבי את אלוהיו, הוא איבד בכך את השמש שעד כה הסתובב סביבה, וצנח בסחרור לתוך חלק ריק, ללא כל מצפן או קואורדינציות מוסריות או ערכיות. מתוך אותו חלל ריק, צמחו פרא אידיאולוגיות חברתיות ותרבותיות חדשות, מימין ומשמאל, ללא שום קנה מידה ביקורתי שיפקח עליהן. היתה זו אותה ריקנות שאפשרה לראשונה את צמיחתם של הפאשיזם והנאציזם.
הנאציזם עשה יותר מאשר לזעזע את העולם; הוא העניק לו שמש חדשה להסתובב סביבה. שמש שחורה. בעולם של ספקנות וחוסר וודאות, קבע הנאציזם את נקודת הוודאות והביטחון היחידה המוסכמת על כולם. את הרוע המוחלט.
הנאציזם הפך להיות הסטנדרט האבסולוטי. קנה המידה לפיו נשפטת כל עמדה אחרת. במקום לחוג סביב אלוהים ולנסות להתדמות עליו - חג עכשיו העולם המערבי סביב השטן, המתגלם בנאצי, ומנסה להתרחק ממנו. "הנאצים הם רעים"; קשה למצוא אמת אחרת, בתחום כלשהו, שתזכה לקונצנזוס כה נרחב של הסכמה ללא עוררין. לא לחינם קבע גודווין את ה"חוק" המפורסם שלו, לפיו בכל ויכוח ממושך תופיע בשלב מסוים הקבלה לנאצים או להיטלר. אם פעם שמשו כתבי הקודש למקור הסמכות המוחלטת, הרי שהיום ממלא הנאציזם תפקיד זה, רק בכיוון ההפוך: כל צד מנסה להראות עד כמה הוא רחוק מהנאציזם, ועד כמה יריבו קרוב אליו. בין אם מדובר בענייני פוליטיקה, דת, מוסר, רפואה או זכויות בעלי חיים - ברקע הדיון תמיד מרחף צילו של היטלר, כשופט האחרון והסופי.
אפשר לראות באושוויץ את תמונת המראה למעמד הר סיני. בהר סיני התגלה האל בעמוד אש ועשן, והורה לעמו את הדרך הטובה; באושוויץ התגלה השטן בעמוד אש ועשן, והראה לעולם כולו את הדרך הרעה. האדם המודרני לא תמיד מאמין באלוהים, אבל הוא בהחלט מאמין בשטן, המתגלם בנאצים ובהיטלר.
מאז השואה קבלה התרבות המערבית כיוון חדש: לא אידיאל חיובי שיש לשאוף אליו - אלא אידיאל שלילי שיש להתרחק ממנו. הדתות והאידיאולוגיות הגדולות ציירו תמיד תמונת עולם אוטופית שיש להתקדם לעברה; התרבות העכשווית, לעומת זאת, מציבה חזון בלהות דיסטופי שיש לברוח ממנו. אין לזלזל בתרומה הזו של הנאציזם לתרבות. בלי נקודת משען, בלי שמש כלשהי לחוג סביבה, נידון העולם לתוהו ובוהו. ואין הוכחה טובה יותר לכך, מאשר הופעתו של הנאציזם עצמו, שהתאפשרה בדיוק בשל אותה ריקנות ספקנית חסרת רסן.
אולי דווקא הדרך הזו, של ה"סור מרע", תוביל את האנושות להצלחה ושגשוג גדולים יותר, מאשר הדרכות ה"עשה טוב" למיניהן. אבל לשם כך חשוב להמשיך לשמור על וודאות זו. העולם הפוסט-מודרני אינו סובל נקודות משען ואמיתות מוחלטות כלשהן; הרלטיביזם המוסרי והניהיליזם כבר מתחילים לכרסם במעמדו המיוחד של הנאציזם, ולא ירחק היום בו יישמעו קולות הקוראים לראות בו עוד נרטיב לגיטימי בין רבים. ואם יאבד העולם שוב את נקודת המשען שלו, מי יודע אלו מפלצות יצמיח הפעם.
אם אנו חפצים בחיים, עלינו להגן על עצמנו מפני הספקנות הפוסט-מודרנית והריקנות שהיא מביאה איתה. חופש משחית, וחופש מוחלט משחית באופן מוחלט - גם בעולם הדעות. על האנושות להגן על הוודאויות שלה באותו להט בו עשו זאת הדתות בעבר. אחרת תכבה גם השמש הנוכחית - וזו שתבוא אחריה עלולה להיות שחורה משחור.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.