בערב פסח שנת תשנ"א (לפני מאה עשרים וארבע שנים) נולד במזל טוב מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, כמי שיצק מים על ידיו קרוב לשלושים שנה (תרתי משמע גם בהיותי לוי שנטל ידיו לברכת כהנים) הנני מרגיש חובה, ככל שדמותו במקורית הולכת ומטשטשת..להעלות קוים לדמותו. כהכרת הטוב על כל הטוב שקבלנו ממנו בשנים אלו.
בתקופה הראשונה של התחדשות הישיבה (משנת תש"י ואילך) היו אלו השנים היפות של הרצי"ה, בהן היה מחובר לכלל הציבור הישראלי, באותם הימים הוא שימש כתובת לא לנושא מסוים, ולא לאוכלוסיה בעלת גוון לאומי מצומצם, אלא הכיל את כולם: מימין ומשמאל, דתיים ושאינם דתיים, הקיבוץ הדתי ובחורים מישיבת חברון, אקדמיים ומנהיגי ציבור, ילידי הארץ ואנשי חוץ לארץ, שהיו משחרים לפתחו ופעמים שהיה בא אליהם, בתקופה ההיא גם הישיבה התנהלה בפתיחות, כדבר המובן מאליו היה ללכת לשמוע שיעורי תורה גם בישיבות חרדיות או אצל תלמידי חכמים מהחוגים הללו, ויחד עם זאת נסעו תלמידי הישיבה לשבתות לישובי עולים שבפרוזדור ירושלים, להשפיע תורה על העולים החדשים, או נסיעה לימים נוראים לקיים תפילות בקיבוצים חילוניים או קיום סמינריונים לקבוצות נוער מחוץ לארץ שבאו לשנת הכשרה בישראל, וכהנה וכהנה פעולות של זיכוי הרבים.
באותה התקופה היה זה "רצי"ה חברותי" המשתתף בכל שמחה של תלמידיו, באירוסין, בחתונה, בברית או בר מצוה, בנסיעה להכתרה לרב של אחד מתלמידיו, או לחנוכת בית כנסת בישוב חדש, ולא רק בירושלים אלא בכל מקום בארץ ישראל. היה זה רצי"ה מלא שמחת חיים כשהוא מקדם בבת שחוק את מי שנפגש עמו, אין פלא שהתלמידים שגדלו בסביבתו באותם הימים סיגלו לעצמם את התכונות הללו בהתנהלותם והנהגתם, להיות אנשים ידידותיים אוהבים ואהובים לבריות, ללא התנשאות וללא פסילת הזולת. תלמידים שרבנו טיפחם וגידלם למעלה מעשר שנים, לאחר שהתגדלו בתורה עזבו את הישיבה ויצאו לבנות את התורה בארץ ישראל, למלא תפקידים תורניים במרחביה של הארץ
כך פעלה הישיבה בשנותיה הראשונים, ואילו בשנותיה המאוחרות יותר, גם בגלל גילו המופלג של רבנו ואם בגלל מגבלות גופניות, נאלץ הרצי"ה להיות ספון בביתו רוב שעות היום. והתנהלות הזו השפיעה גם על התנהלות החבורה המאוחרת של התלמידים גם בהתייחסות לכלל הציבור הארצישראלי, יותר סגירות מאשר פתיחות, מה שהביא להקמת "ישיבות הקו", השוני הזה התבטא גם בהתהלות התלמידים עם הרצי"ה: בעוד החבורה הראשונה כשגילתה את הרצי"ה לא ניכסה אותו לעצמם אלא ביקשה להנפיק אותו לכלל הציבור, לחבר את רבנו לכמה שיותר קהלים. משא"כ ה"חבורה המאוחרת" היא דמתה לילד שמצא "צעצוע" ורוצה שיהיה רק שלו, ובלי להרגיש התחילו להרחיק ציבורים שונים מן הישיבה, ובמשך הזמן הישיבה נכנסה לסימטא מנותקת מקהלים רבים.
עוד תכונה מוצאים אנו בתלמידיו הראשונים של הרצי"ה, אעפ"י שהיו מאוד קרובים אליו, ובמשך למעלה מעשר שנים לא משה ידם מתוך ידו, שתו בצמא את דבריו והפנימו לעצמם את הנהגותיו, אף אחד מהם לא העלה בדעתו לומר שהוא ממשיכו היחיד של הרצי"ה או האחד המוסמך להנחיל את מורשתו, התלמידים הראשונים נשאו בצנעה ובענווה את המטען שקבלו מרבם, וללא צלצול בפעמונים וללא "חסידים" המפארים ומהללים את עברם, הם מנחילים את המשנה שקבלו ב"מרכז הרב" לשומעי לקחם, לבני ישיבות ולבעלי- בתים, בעל-פה ובכתב, כמשאלתו של הראי"ה שלא לעשות קוקיז'ם, וכדעתו הנחרצת של הרצי"ה שלא להקים שטיבלך (כמו "ישיבות הקו"), ושלא להפוך את אורותיו של הראי"ה לכיתתיות מתבדלת, אלא לעשותה שייכת לכלל ישראל.
הרצי"ה היה בעיקר מחנך, הוא נמנע מלפסוק הלכות, וכשהייתה עומדת שאלה הלכתית על פרק, אם הייתה זו שאלה מקומית היה שולח אותנו לרבה של ירושלים הרצ"פ פראנק ואם הייתה זו שאלה ארצית (כמו גילוח ביום העצמאות) שלח אותנו לשאול את הרב הראשי הרב הרצוג.
גם הדרכתו החינוכית הייתה ברמה אישית, המחשבה שכל התלמידים ילכו ב"קו" אחד הייתה פסולה בעיניו, דרישותיו וציפיותיו היו שונות מכל תלמיד ותלמיד, וכך קרה הרבה פעמים ששמענו ממנו מסרים כפולים, ולפעמים אפילו באותו ענין, כשהיה אומר לאחד כך ולשני אחרת, ויש לכך דוגמאות.
מסירותו לתלמידיו לא ידעה גבול, לא יום ולא לילה, הוא קרא לתלמידיו "חברים מקשיבים", בימים שההסעה לשמחות הייתה במשאית היה מצטרף למשאית שהסיעה את בחורי הישיבה והקפיד לשבת במשאית עצמה עם כל התלמידים ולא בתא הנהג. גם בגילו המופלג היה משתתף בריקודי המצווה לשמח את החתן ונשאר בסעודה עד הסוף. לא הסתפק במתן עצות בלבד, אלא היה דואג אישית לסייע בפתרון הבעיה באופן מעשי, גם אם יש צורך בפנייה לגורמים בעלי יכולת. כשאחד מתלמידיו שהיה שקדן וסבל ממיגרנה וכאבי ראש מרוב שקידתו בלימוד, היה בא לבית המדרש לוקח אותו מהלימוד ויצא עמו לטייל מעט ברחובות ירושלים וכיוצא בזה מקרים רבים.
הוא ראה בלימוד תורה שבעל פה, בלימוד סוגיא בגמרא או דבר אגדה, לא לימוד עיוני בלבד אלא מפגש עם דבר ה' שנמשך בתשבע"פ. הלימוד עצמו הוא שמשלים יותר ויותר את האישיות המוסרית והרוחנית של הלומד, לא בשביל להיות רב אלא להיות יהודי בריא, ולכן לא היו בישיבה לימודים ושיעורים לקראת תכלית איזו שהיא, לא לרבנות ולא לדיינות ולא להוראה למוסדות חינוך. כשתלמיד חדש ביקש להתקבל לישיבה לא הקפיד לכמה זמן הוא בא ללמוד, אלא עמד על כך שבזמן שהוא שוהה בישיבה יהיה כולו קודש ללימוד התורה. פעם כשראה אותי לומד טור חושן משפט שאל אותי על כך ואמרתי לו שבאורות התשובה (פי"ג ה) כתוב שלימוד חושן משפט מכשיר את הלומד לתשובה במצוות שבין אדם לחבירו. והוא בקשני שלא ללמוד במגמה כזו, מפני שרצה שנלמד את התורה לשמה וסוף הכבוד לבא. לשאלה שנשאל מה אתם עושים בישיבה ענה:
"מרבים אהבה, מרבים אמונה, מרבים בטחון, מרבים הבנה הדדית, מרבים קבלת עול מלכות ד' אלקי ישראל, מרבים ללמוד וללמד ערכי תורה ומצוות,מרבים התנחלויות והתאחזויות במלוא רוחב ארצנו, - זה מה שאנחנו עושים ועל ידי זה קרובה ובטוחה הופעת ברכת ד' עלינו במלוא תקומת עמו ונחלתו."
ככל שאת מורשתו של רבנו הרב צבי יהודה יעבירו תלמידיו הוותיקים כך תהיה המורשת יותר נאמנה למקור. יהי זכרו ברוך.