לאחרונה הוצפו מדורי החדשות בפרסומים לפיהם בכירים במשטרה חשודים בהטרדות מיניות בשוטרות. בתחילה דובר על "בכיר" בודד וכבר בשלב ראשוני זה הידיעה עוררה בי תחושות קשות, ולמרבה הצער- מוכרות, שהתעצמו מאוחר יותר כאשר התפרסמה זהותו של הבכיר ושהוא לא היחיד. מבלבל ומדאיג ששומרי החוק מתגלים לכאורה כעבריינים. ודאי שהחשודים נהנים מחזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתם, אך לכאורה מדובר במעשים חמורים שאין להם מקום בשום מקום עבודה וודאי שלא במשטרת ישראל. שוב, מאכזב לשמוע עד כמה אנשים מנצלים את כוח השררה כדי לפגוע באחרים. עד כאן דברי לכאורה לא קשורים למגזר הדתי ה'שמור' שלנו. אולם, זמן לא רב לאחר מכן דווח על חשדות כלפי בכיר בתנועת "אמונה". גם כאן - מעשים התבצעו לכאורה במקום שאמור להיות הנקי ביותר מבחינת הטרדות. תנועת האישה הדתית הגיבה מייד ועמדה לצד המתלוננות.
אחד מההישגים המשמעותיים ביותר של הזרם הפמיניסטי הרדיקלי, הנחשב כיום למרכזי, הוא הלוחמה בתופעות ההטרדות המיניות. המאבק החל בארה"ב בשלהי שנות ה70 ובשנות ה80 כשהטרדה מינית במקומות עבודה הוגדרה לראשונה כפגיעה בשוויון בין המינים. התייחסות אל מיניות האישה במקום עבודתה מקבעת את נחיתותה ומגבילה את אפשרותה להתפתח כאישיות עצמאית. בארה"ב נעשתה הבחנה בין שני סוגי הטרדה. האחת, הטרדה מסוג "זה תמורת זה"- מה שמכונה בחוק בישראל "התנכלות"- כלומר פגיעה בתנאי עבודה שמקורה בהטרדה מינית. השניה, פגיעה מסוג "סביבה עוינת"- יצירת אוירה רווית מיניות, כגון סביבה בה נאמרות בדיחות גסות, באופן המקשה על התפקוד במקום העבודה, גם כשלא מתלווה לכך איום נוסף.
הפרסומים האחרונים דיווחו על מעשים מסוגים שונים, ולא רק אלו המונחים בקצה הקל של "הטרדה מינית" המוגדרת בחוק. שוב מתנפץ המיתוס לפיו רק אנשים סוטים מבצעים עבירות מין.
במקביל ובאקראי נתקלתי בראיון עם חבר הכנסת לשעבר חיים רמון שהורשע בעבירה פלילית של מעשה מגונה במהלכו מתוארות שאיפותיו לחזור לחיים ציבוריים , ואני מהרהרת בקול: האם רק בעיני יש כאן חוסר טעם קיצוני? גם אם אין מגבלה פורמלית- חוקית- האם זה ראוי שאדם שהורשע בעבירה של מעשה מגונה, עבירה לא חדשה המפורשת בחוק העונשין, יחזור לחזית העשייה הציבורית? נכון- הוא שילם את חובו לחברה בכך שריצה את העונש שנגזר עליו. אמת- עבורו עצם ההרשעה כואבת. אך מה זה לעומת הפגיעה בנפגעות בעבר ובהווה? אי אפשר להשלים עם סלחנות למעשים כאלה.
בשנים האחרונות מחלחל לאיטו השיח בדבר החומרה היתרה שבפגיעות המיניות. כחברה, אנו מצויים באמצע תהליך הפנמה איטי ומדורג של הכרה בחומרת התופעה המכונה "הטרדה מינית", תופעה שעד שנת 1998 זכתה ליחס מקל.
יש להתייחס בכובד ראש לכל תלונה ולחשוב על ההשלכות מרחיקות הלכת שעשויות להיות לכל צורת סיקור תקשורתית. יש לעשות כל מאמץ לצמצם את הפגיעה במתלוננות מתוך ראיה מערכתית השואפת להגדיל את אחוזי הדיווח ולמנוע פגיעות עתידיות.
לעיתים נדמה לנו שכאנשים שומרי תורה ומצוות עלינו להיזהר מאד לא לדבר על נושאים שהשתיקה יפה להם ולא למהר "לחשוד בכשרים". זה נכון. אך בשפה נקייה ובהתייחסות הולמת יש לפעול לקידום ערך תורני חשוב לא פחות של "לא תעמוד על דם רעך". זו גם הסיבה שחשוב היה לי להביע התייחסו קצרה לחדשות הלא נעימות בבמה זו.
לאור המחקרים המלמדים על היקפי פגיעה נרחבים, יש לשקול בזהירות כל תגובה שלנו. חובה דתית ראשונה במעלה המוטלת על כל אחד ואחת מאתנו היא לגלות רגישות ואחריות בעניין זה. בהחלט יתכן שביום מן הימים תפנה אלינו אשה בבקשה גלויה או סמויה לעזרה ומחובתנו לא להגיב מהבטן ולא לשדר חשדנות וחוסר אמון. תודה לא-ל בתוך הציבור הדתי לאומי חלה תפנית משמעותית בכל נושא המודעות לתופעה ואף בדרכי מניעתה בתוך הקהילה ומחוצה לה. בהקשר זה ניתן לומר שהתבגרנו ולמדנו להתייחס לדברים במורכבות המתאימה. יחד עם זאת, מדי פעם צפים אירועים הנחזים כהתרחקות מהמטרה של ניקוי הסביבה מהטרדות. זאת כאשר עבריין מורשע לשעבר חוזר לקדמת הבמה או כאשר סמכות רוחנית מחזקת ידי נחקרים ומורשעים למרות המחיר הכבד שיש לדבר מבחינת הנפגעות, בכוח ובפועל.
האחריות ליצירת סביבה נקייה מהטרדות רובצת על כתפי החברה בכלל והארגון בפרט. הוכח שבכוחם של הדרכה, שמירה על כללי אתיקה וטיפול יעיל לנקות את סביבת העבודה ולהבטיח יחס מכבד לכל. במוסדות שונים בחינוך הדתי כגון: אולפנות ומכללות אומצו תקנונים אתיים שמטרתם להסדיר את היחסים בין בעל מרות לתלמידותיו וליצור מעין "סייגים" לשמירה על יחסים קורקטיים וענייניים במקום הלימודים והעבודה.
נקיטת צעדים כגון אלו היא חובה דתית שמטרתה מניעת פגיעות. בעניין זה יש ללמוד לקח מסיפור החורבן על קמצא ובר קמצא שהתחיל משתיקת החכמים שלא עשו דבר לנוכח השפלתו של בר קמצא. לא אחת "שתיקת הכבסים" של החברה הבוחרת לא להסתכל, לא לשמוע ולא להגיב- היא אם כל חטאת. ולהיפך- לחברה יש כח לפעול לשיפור המצב ובלבד שלא נעמוד מנגד.