מוטיב ידוע בספרים ובסרטים רבים, הוא "המראה האפלה" של הגיבור. גיבור הסיפור, על פי רוב, אינו מושלם; יש לו חסרונות וחולשות משלו, תכונות רעות שהוא נאבק איתן. הרשע בסיפור, אויבו של הגיבור, מגלם בדמותו את ההבלטה וההקצנה של תכונות שליליות אלו ממש. כשהגיבור מתבונן בעיניו של הרשע, הוא רואה שם את עצמו, כפי שהיה עלול להיות אילו היה מתפתה ליצריו ונכנע לכוחות הרעים שבו. דווקא הרשע עוזר לגיבור להבין טוב יותר את עצמו, לקבל את חולשותיו העצמיות מצד אחד, ולהכיר את ערכו העצמי בכך שהתגבר עליהן, מצד שני. הדמיון החיצוני בין השניים, מוביל להבלטת השוני המהותי.
גם לאבותינו היו "מראות אפלות" משלהם. כך למשל יעקב מול עשיו, או משה מול בלעם. זה לעומת זה עשה האלוקים. "זכינו" גם אנו, וקבלנו את המראה האפלה שלנו בדמותם של הערבים המכונים פלשתינים. הללו מלווים אותנו כצל מאז תחילת שיבת ציון האחרונה, ומנסים באופן מודע לחקות אותנו, ולהציג את עצמם כבעליה האמיתיים של הארץ. בין אם מדובר בטענות "היסטוריות" על כך שהם צאצאיהם של יושבי כנען המקוריים (הפלשתים, הגרגשים או היבוסים, לפי מצב רוחם), או בהעברת ההחלטה באו"ם בדבר הכרה במדינתם, דווקא בתאריך כ"ט בנובמבר - הפלשתינים אינם סתם עוד אויב, אלא תמונת המראה המעוותת שלנו. אין פלא, אפוא, ש"העם הפלשתינאי" לא היה קיים כלל לפני שהגענו לארץ, בדיוק כשם שלבבואה במראה אין קיום לפני שמישהו אמיתי משתקף בה. כל הופעתם אינה אלא כתגובה אלינו.
וכמו כל מראה אפלה, הפלשתינים מנסים להדגיש ולהבליט כל הזמן את חסרונותינו, ולגרום לנו להאמין שאנו רעים ומושחתים; הם מדברים בלי סוף על כך שאנו פולשים, כובשים, טובחים, מתעללים ופוגעים באזרחים חפים מפשע. וישנם יהודים שנמשכים אחר הדיבורים הללו ומתחילים לפקפק באמת בצדקת דרכנו. אבל באופן אירוני, דווקא ההתנהלות של הישות הפלשתינית (או הישויות, יחד עם החמאס) ממחישה יותר מכל דבר אחר עד כמה אנחנו הצודקים בסיפור הזה.
כמה מגוחך לשמוע האשמות על כיבוש ואלימות, מפיהם של טובחי יהודי חברון וירושלים, של משתפי הפעולה עם היטלר במלחמת העולם השניה; כמה נלעג לשמוע האשמות על פגיעה באזרחים חפים מפשע, מאלה שמפציצים אוכלוסייה אזרחית ללא אבחנה וללא עכבות, ומשתמשים בילדיהם שלהם בתור מגן אנושי. כמה מעוות לשמוע צעקות על זכויות דמוקרטיות, מאלה שמבצעים לינץ' בבני עמם שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, או במכירת קרקע ליהודים. וכמה אבסורדי לשמוע נאומים על חופש ושוויון, מפיו של מכחיש שואה.
נכון, אנחנו לא מושלמים. יש לנו הרבה פגמים וחסרונות, יצרים רעים וחולשות. אבל כשאנו מביטים בעיניהם של אויבינו הפלשתינים, דבר אחד מתברר לנו. אנחנו לא כמוהם. בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, מעולם לא הגענו לשפלי התנהגות כאלה שמפגינים הערבים, הן כלפינו והן כלפי בני עמם. את מדינתנו הקמנו מתוך שאיפה אמיתית לקיום של צדק וכבוד - לא כמו ה"אנטי-מדינה" הפלשתינית, שכל קיומה לא נועד אלא כדי לנגח ולפגוע בנו.
כי זו באמת מהותה של אותה ישות פלשתינית - להיות תמונת המראה האפלה שלנו, "אנטי-ישראל", המקדישה את עצמה להשמדתנו והריסת מדינתנו. אין להם שום תוכן מעבר לזה. בכל שנות קיומם, הפלשתינים לא תרמו דבר לעולם: לא במדע, לא בכלכלה, לא באומנות או בתרבות. היצירתיות היחידה שלהם מתבטאת בתחום ההרג וההרס, בפיתוח דרכים חדשות להטמין מטעני נפץ על גופם של ילדים, או לשגר טילים לתוך בתי ספר. זוהי כל מהות קיומם, ואין לצפות מהם לשום דבר אחר.
זה לא משנה אם הם קוראים לעצמם ישות, או רשות, או מדינה, ולא חשוב אם העולם האנטישמי תומך בהם. מה שחשוב הוא שנזכור אנחנו כל הזמן, מי אנחנו - ומי הם. ואם לא נזכור, הם יזכירו לנו, עד שנלמד להכיר את עצמנו ולהיות בטוחים בצדקתנו.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.