בילדותי, לא היו בחברה הישראלית זמרים דתיים. היו את צמד רעים, אבל הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. בילדותי, פס הקול של החברה הישראלית לא כלל שירים דתיים. התרבות הישראלית הייתה חילונית למהדרין.
היום הכל אחרת. היום ישנם הרבה מאוד זמרים שמחוברים לתורה וליהדות. היום, רשות הרבים של החברה הישראלית מכילה לא מעט שירים דתיים. שירים המרוממים את נשמתו של השומע מעלה מעלה. אחת הדוגמאות הממחישות את המעבר הדרמטי הזה היא משפחת בנאי. מרחק עצום מפריד בין הדור החילוני המייסד של המשפחה המוכשרת הזאת (יוסי, גברי ועוד), לבין הדור שאחריו (אהוד, מאיר ואביתר).
לאמנים יש יכולת לצפות תהליכים רוחניים ולהוביל אותם. בשנות השבעים והשמונים עברו חלקים משמעותיים בחברה הישראלית מגישה לאומית הרואה ערך מרכזי בלאומיות ובארץ ישראל, לגישה הומניסטית הרואה חשיבות עצומה בדאגה לפרט (גם אם זה על חשבון ערכי הלאום). גם שם, הראשונים שהשמיעו קולות כאלו היו האמנים ('מלכת האמבטיה' ועוד).
האמנים הרבים שנעים בכיוון היהודי והתורני הם ראש חץ לחברה הישראלית כולה. יותר ויותר אנו שומעים על חלקים משמעותיים בחברה הכללית שמחפשים משמעות יהודית. החברה הישראלית צמאה לערכי יהדות ישראליים ולקשר עם הבורא.
* * *
מו"ר, הרב עמיטל ז"ל, הזכיר פעמים רבות ששני המקומות שבהם ישנה הזדהות כמעט מוחלטת של הציבור הישראלי עם תורת ישראל, הם דווקא המקומות שבהם אין חקיקה דתית. ברית מילה ויום כיפור.
לפני שנים הגיע לארץ בערב יום כיפור, צוות מחקר הולנדי, שבדק השפעות של זיהומי אוויר. הם הגיעו לכאן כיוון שהמקום היחיד בעולם שבו מכוניות לא נוסעות במשך יום שלם, הוא ארץ ישראל. ביום כיפור נמוג ענן הזיהום והעשן האופף אותנו כל ימות השנה.
כל זה לא היה קורה אם הכנסת הייתה מחוקקת חוק האוסר נסיעות ביום כיפור. כל זה לא היה קורה אם המדינה הייתה מעודדת בחוק עריכת ברית מילה. לא צריך קורס בדמיון מודרך כדי לדמיין את קווי האוטובוסים שהייתה מארגנת מפלגת מרץ לאורכה ולרוחבה של הארץ ביום הכיפורים, ואת הבליץ התקשורתי כנגד הטקס הפגאני של 'ברית מילה'.
העובדה שכוחו של העם גדול מכוחו של החוק באה לידי ביטוי גם במקרים הפוכים. גם כאשר החוק מחייב שמירה על ההלכה והחברה מתנגדת לכך, ידה של החברה על העליונה. לא רבים יודעים זאת, אך עד סוף שנות השמונים הופיע בספר החוקים של מדינת ישראל סעיף חוק הקובע שהעונש על משכב זכור הינו עשר שנות מאסר. הסעיף נמחק רק בשנת 1988 בעת שבקואליציה ישבו כל הסיעות הדתיות (אגודת ישראל, ש"ס והמפד"ל). אף חבר כנסת חרדי לא חשב שביטול הסעיף פוגע בזהותה של המדינה. כולם הבינו שאין משמעות לחוק המנותק מהמציאות.
אנחנו צריכים להפסיק להתרגש מכל שבריר חוק ולהסתכל באמונה גדולה על העם שלנו. העם שלנו מתקרב לערכי היהדות. העם שלנו צמא ליהדות.
* * *
איני מזלזל בחשיבות החקיקה. חוקים מעצבים את המציאות ומשפיעים עליה. אבל, גם אם אין לזלזל בחשיבות החקיקה, אין גם להגזים בחשיבותה. אחרי הכל, חוקים הם רק אמצעים. פחות חשוב מה יאמר ספר החוקים, חשוב יותר מה יעשו היהודים.
אנחנו צריכים לתת אמון גדול בעם שלנו. ישנם חוקים שמשפיעים באופן ישיר על קיום התורה וההלכה (למשל חוק הגיור, חוקי כשרות, וכמובן סעיף החוק החשוב, שהעבירה מפלגת הבית היהודי בתוך חוק הגיוס, הקובע שמדינת ישראל רואה ערך בלימוד תורה) בהם ודאי שיש לטפל בזהירות רבה. אבל חוקים אחרים, המתייחסים לצביון של המרחב הציבורי או האישי יש לקבוע בשיתוף עם החברה הישראלית. עדיף חוק שבת מצומצם המתקבל בקונצנזוס, מאשר חוק שבת רחב המתקבל בכפייה קואליציונית.
שיהיה ברור. לעולם לא נוותר על פסיק מעולם האמונות המוצק שלנו. תורתנו תורת נצח, ואינה תלויה באופנות חולפות. אנחנו לא מוותרים, אנחנו מבינים את המקום שלנו בתוך המכלול הגדול המרכיב את החברה הישראלית הרחבה. לא נפריע לעם הגדול שלנו למצוא בעצמו, ובלי כפייה, את דרכו לעולם היהדות והתורה.
אנחנו חיים בשלום עם העובדה שאין חוק האוסר על עבודה זרה או בעילת אשת איש. אפשר לחיות בשלום עם חוקים המאפשרים לאנשים חילוניים לעשות דברים האסורים בעינינו. את הכוח יש לשמור למאבקים החשובים. לחוקים המשפיעים בצורה משמעותית על החברה.
המאמר יפורסם בעלון השבת 'שבת בשבתו'