גם לחילונים יש שולחן ערוך

ליברליזם קיצוני או דרישה לגיטימית של רצון החילונים להשפעה על המרחב הציבורי. בעקבות ביטול המופע שכלל זמרים גברים בלבד תהלה פרידמן, מתפללת שיהיה איזון בין הצדדים

חדשות כיפה תהלה פרידמן 27/09/16 12:12 כד באלול התשעו

גם לחילונים יש שולחן ערוך
shutterstock, צילום: shutterstock

אם צודקים כמה מחבריי והמאבק על האירוע שתוכנן לכיכר רבין היה אכן ניסיון דורסני של הליברליזם הקיצוני למנוע את הזכות לקיים אירוע פרטי מדיר נשים במרחב הציבורי ולכפות על המרחב נורמות חילוניות,הרי שלא היה שום הגיון בצהלות השמחה של הנאבקים. שהרי במקום אירוע עם שם תל אביבי כה מגניב הקורץ לכולם,יהיה שם אירוע סליחות זהה כמעט בדיוק רק בעל מיתוג דתי. אם הנסיון הוא למנוע בכח ובכפיה הדרת נשים במרחב הציבורי-מה זה משנה?! על מה השמחה?

לכן נראה לי ברור שלא על זה המאבק ולא על זה שמחת הניצחון.נדמה לי שהמאבק הוא על התוכן והמכנה המשותף של המרחב המשותף בישראל. וזה,אגב,מאבק או מחלוקת ראויה מאד. אולי החשובה ביותר על סדר היום שלנו.

היה כאן פילנטרופ יהודי אמריקאי שרצה לעשות אירוע קירוב לבבות שיוכל לכלול חילונים,דתיים וחרדים. על מנת לעשות כן הוא יישר קו עם המכנה המשותף הרחב ביותר והכריע על הדרת נשים על מנת לכלול ציבור לא גדול (מספרית) המקפיד על איסור שמיעת קול נשים.

בא ציבור רחב ואמר, גם לנו יש שולחן ערוך וההכרעה הזו נוגדת את השולחן ערוך שלנו. אם אירוע לכולם, אי אפשר לכבד את עולם הערכים של צד אחד בלבד. רוצים אירוע דתי-חרדי? אין בעיה. אבל אירוע משותף לא מבוסס על כבוד לעולם ערכים של צד אחד בלבד. זה לא שיתוף. בדיוק כמו שאירוע המיועד לכווולם שהיה כולל עירום לא היה נתפס כמזמין ומכבד ציבור הרואה בצניעות ערך (לא שיש הבדל בין השתקת נשים או הפשטת נשים,בשניהם האשה נתפסת כאוביקט מיני ולא כאדם שלם) הטענה הזו ניצחה לא בגלל כוחנות אלא בגלל שהיא הגיונית. מתבקשת. בסיסית. בגלל שרוב הציבור במדינת ישראל גם אם הוא מכבד מאד את מי שמקפיד לא לשמוע קולות נשים אינו מוכן שהדרת נשים תהיה הנורמה של אירוע משותף.

רוב הציבור,ב"ה, אינו מוכן לוותר על שוויון נשים. וזה באמת משמח ולצערינו לא מובן מאליו. אז מה עושים? הרי אין דרך לכלול את מי שמציבים כתנאי להכללתם את ההדרה של קבוצה אחרת. זה מעגל שלא ניתן לרבע.

בגדול יש שלוש אפשרויות. שלושתן פגומות. אפשר לוותר על אירועים משותפים. לא הדלקת משואות ולא פרס ישראל. בלי מדורת שבט. קהילה קהילה ותרבותה. אחד ליד השני עם מינימום מגע וללא אתוס משותף. התוצאה בעיני היא הרת אסון אבל תקינה פוליטית.

אפשר ללכת על הורדות ידיים. כשהדתיים בשלטון יאכפו נורמות קיצון דתיות (קיצון כיוון שרוב הדתיים אינם מקפידים על קול באשה ) וכשהחילונים חזקים יהיו אירועים ללא כל סממן יהודי (שוב. עמדת מיעוט חילונית. אבל אם כבר מיישרים קו עם הקצוות).

ואפשר ללכת בדרך שאין בה כללים ברורים אלא הרבה ניסוי ותהיה. לא לוותר על אירועים משותפים ולדעת שלא כולם יוכלו להרגיש לגמרי נח עם כל דבר. לנסות לתת ביטוי לכמה שיותר קהילות בישראל ולהנכיח את הצבעים השונים ולדעת שלחלק קשה עם התוכן ולחלק עם המשתתפים ולחלק עם המוזיקה. לנסות לעשות מקום לכמה שיותר ולקוות שעם הזמן נתרכך כולנו. ובסוף נמצא דרך לבנות חברה שיש בה ביחד ויש בה ייחודיות. ובעיקר יש בה ערבות הדדית ומשפחתיות שמובילה לסובלנות. ערב ראש השנה, מותר להתפלל.

הכותבת ממכון שחרית, מנהלת מרכז פיתוח מנהיגות ב"קולות"וחברת הנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן