בין הרב קוק לאיתם הנקין ז"ל

לקראת השלושים להרצחם של איתם ונעמה הנקין ז"ל, הרב אברהם וסרמן מספיד את איתם ומספר מה הפסדנו.

חדשות כיפה הרב אברהם וסרמן 01/11/15 11:07 יט בחשון התשעו

בין הרב קוק לאיתם הנקין ז"ל

בבואי להספיד חבר לעט, הרב איתם הנקין הי"ד, אשר רצחוהו פראי-אדם, יחד עם רעייתו נעמה הי"ד לעיני ילדיהם הרכים, יודע אני כי לא אוכל - גם אם ארצה - להעריך את מלוא דמותו של תלמיד-חכם ארץ-ישראלי צעיר ומבטיח. היתה לי הזכות לעבוד עמו, בספרנו המשותף "להכות שורש", על קשריו המורכבים של הראי"ה קוק זצ"ל עם המתיישבים החילוניים של ראשית הציונות.

גם בשורות הבאות, אלך בעקבות הראי"ה, אשר המנוח הי"ד עסק רבות בתורתו, ומדבריו נעמוד על דמותו.

אחד התנאים הנדרשים לחוקר, הינה יכולת הניתוח והחדירה לפרטים תוך אריגתם במארג הכללי של הנושא. איתם היה רב-אמן בתפיסת הפרטים אחד-לאחד, ובשזירתם אלו באלו למכלול מרהיב בדייקנותו ובעשרו. כל הקורא את פרסומיו לא יכול שלא להתרשם מן היכולות הנדירות הללו.

ישנה דעה רווחת בציבור, כביכל כדי לחקור נושא יש להיות מנותק ממנו, ואף קר ומנוכר, כדי שלא להיות "משוחד". כך הרי החל מחקר המקרא, בידי שפינוזה פורק העול והמוחרם, והמשיך אצל "המלומדים הגרמנים השקועים בשנאת ישראל בכל אופי רוחם האכזרי", כהגדרתו של הרב קוק (מאמרי-ראי"ה, עמ' 176). אף המחקר התורני-היסטורי החל דרכו, במאה התשע-עשרה, בידי אנשי "חכמת ישראל" אשר רבים מהם רחקו מאמונה וקיום-מצוות, וכך התבססה דעה זו יותר ויותר.

לצד הלימוד המסורתי, הראי"ה עודד את דרך הלימוד הביקורתי, השואף למחקר אובייקטיבי ללא דעות קדומות, וכלפי מי שסבר ש"הסתרת האמת" למטרות נעלות מוצדקת כתב כי "חותמו של הקב"ה אמת", ואי-אפשר להעמיד את תורת ישראל על תילה כשנתעלם מן האמת. אך שלא כפי שרגילים לחשוב - דוקא לימוד מדעי בקדושתו הוא יותר אובייקטיבי, משום שהוא מבוסס על היכרות והזדהות מוחלטת עם המושגים הנלמדים, עם חתירה לאמת, ועם הבנה ובקיאות רחבה של שנים של לימוד מסור. הוא גם נקי ממגמתיות אנטי-רבנית (ולעתים אנטישמית) של חוקרים אחרים.

כך כתב לרב ריינס, אודות הישיבה שברצונו להקים:

"לייסד על דרך הקדושה אמיתת חכמת ישראל לכל סעיפיה, בכל הרחבתה, עד שלא יהיו עוד חכמת ההסתוריה והבקורת [...] שייכים דוקא לאותם האנשים החפצים דוקא בהירוס התורה ואמונת השי"ת כי-אם 'ליושבים לפני ד' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק'. בזה נרוויח את החלק היותר גדול ממה שאנו צריכים לעשות לד' בעת כזאת, לתשועת ישראל".

כך כתב גם לתלמידו ר"מ זיידל:

"שראוי שילכו ההשקפות ויתבררו בבירור אחר בירור, בביקורת נכונה והופעת קודש, ששתי אלה יחד משלימות זו את זו, והתאמתן הלא הוא האידאל העתיד של המדע".

הוא קובל על כך שאלה הראויים לחדש ולעסוק בביקורת רצינית אינם עוסקים בכך משום "אימה יתירא" מהמקורות. "וכה נשארת דריסת הרגל בפנימיותו של הטרקלין רק לאותם עזי הנפש הבאים לתוכו בכל הזוהמא והחשכה, התועבה וגסות הרוח שלהם".

איתם הי"ד, נענה - בפער של יותר ממאה שנים - לקריאתו של הרב קוק בהרצאתו המפורסמת ("הרצאת הרב", הודפס בסוף "אורות התורה") לפני תלמידי "מרכז" בשנת תרפ"א. שם הונחה אבן-הפינה לאנציקלופדיה התלמודית. באותה הרצאה קרא הראי"ה לבחורי הישיבה לעסוק בליבון מדעי של המקורות, בהשוואות המקורות המקבילים בחז"ל (מדרשי הלכה, תוספתא, ירושלמי), בהכרת תולדות התנאים והאמוראים, אישיותם והרקע ההיסטורי שלהם כדי להבין את שיטותיהם. דוקא המחקר, המבוסס על אמונה ויחס חם לנושא - יביא ל"שמחת היצירה". מה שלא תמיד נמצא בלימוד הרגיל.

אחת הבעיות הנפוצות במחקר, בעיקר בקרב חוקרים צעירים, היא החיפזון לבקר ולהביע עמדות טרם רכישת הידע המתאים הן בהיקפו והן בעמקו. לעתים אתה טועם במאמריהם טעם "יין מגיתו", כמאמר המשנה על "הלומד מן הקטנים". למחקר עמוק ורציני דרושים התמסרות לתורה, ולימוד של שנים רבות, שיקול-דעת ומתינות.

איתם, למרות גילו הצעיר, כיון שהיה שקדן גדול ובעל זיכרון מופלא - הספיק בזמן קצר יחסית להקיף ולהעמיק בסוגיות טרם שפנה להשתמש בכלי-המחקר ולגבש דעה, על אחת כמה וכמה טרם שפרסם אותה בכתובים.

לחוקר צריכה להיות גישה משוחררת מכל דעה קדומה, גם אם זו נחשבת ל"אמת מקובלת" בציבור. הוא אף צריך לנקוט מידת-גבורה, שלא להירתע מפני איש, אם הוא בטוח שהאמת על צדו. כך נהג איתם בכמה סוגיות, שלגביהן קיימת "דעה רווחת", והוא לא נרתע להביע בקול צלול דעה שונה, ותמיד מבוססת על אסמכתאות ומקורות רבים.

אך מעל לכל, ויותר מכל, בלטה אהבת התורה העצומה שיקדה בו ובאהבתה שגה תמיד, ואשר לא זו בלבד שלא הפריעה לו להיות דייקן וחותר לאמת, אלא עוד הוסיפה עצמה וחן למחקריו הבולטים באיכותם. כך זכינו, וגם נושאים "חבוטים" כביכול, בהם טיפל - זכו להארה חדשה ומשמעותית, ועל זה נאמר "אין בית המדרש בלא חידוש".

בעל-מידות היה, כשבראשן מידת הענווה והשקט, הצניעות נועם-ההליכות. עליו אפשר לומר מה שהיו אומרים בבית-המדרש בארץ ישראל בימי התלמוד:

איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה (סנהדרין פח,ב)

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן