לכיפה אדומה כמעט היה ברור שזה זאב. קשה להתבלבל. האוזניים, העיניים, האף, השערות, הקול המחוספס. גם סבתא, שהייתה אמורה להיות כאן, נעלמה. המון פרטים שאומרים סכנה. אבל לא נעים לעכל שזה באמת זאב, אפילו קצת מפחיד. חרדות. עדיף להסביר כל פרט בפני עצמו. האוזניים כדי לשמוע, העיניים לראות. רק לא להפנים את התמונה הכוללת, הלא נעימה. רק כשהוא אמר "לטרוף אותך", פתאום הכל התחבר. כבר א"א היה להתבלבל. אבל באיחור.
לפני כעשרים שנים, החלו כמה רבנים, "הזויים", לעסוק בזאב חדש שמאיים על מדינת ישראל. דיברו על כספים אירופים, וגם נוצריים, על תכנונים חשאיים של ארגונים, על מסווה של פעילויות חברתיות, על החלשת המדינה היהודית. דיברו על הכוונה להחליש את הדבק הלאומי שלה, להפוך אותה ל"כל אזרחיה", ולשם כך להחליש גם את הדבק המסורתי שלה, היהדות, התורה, להחליש את הלב הבריא.
חשבנו כולנו שזה הזוי ממש. קונספירציות דמיוניות. חרדות של רבנים. הפרטים הרבים לא יבלבלו אותנו, אנחנו, הרציונליים, מביני כל. חשבנו שזו ממש הוצאת שם רע. ממש לא מבוסס. המצאות. לא מחוברים למציאות. זה גם פוגע באחדות. עדיף להיות תמימים, כך הצדקנו את עמדתנו.
עוד כמה שנים עברו ופתאום הזאב התחיל לדבר ברור. עשה כמה טעויות וחשף את עצמו. תמיכה בסרבנות, בארגונים הפועלים נגד חיילי צהל, חרם על ישראל, תמיכה ברפורמים, מאבקים גלויים ביהדות. השיניים של הזאב נחשפו. יותר נכון הקרן שלו.
כמה אמיצים, בלי כיפות, כאלה שלא מפחדים ממה שיגידו עליהם, חשפו עוד פרטים מפלילים. פתאום זה נהיה ברור. מי לא יודע היום שיש קרן, והיא פועלת לשנות את מדינת ישראל, להחליש אותה מבפנים, וכסף זר משונאי ישראל, ומאות ארגונים נתמכים, וקמפיינים. הקרן לישראל החדשה. מי לא יודע. הכיפה, אדומה או בצבע אחר, עם כוחות טובים נוספים, התחילה לנהל את הקרב הארוך. מגננה, וגם מתקפת נגד, על דמותה של המדינה היהודית.
כשיש סכנה, הדבר הגרוע ביותר, המסוכן ביותר, שאפשר לעשות, הוא לא להבחין בה. יש קונספציה. נח יותר לעצום עיניים. זה הרי ממש לא נעים לעכל שאתה תחת אש. שמישהו מנהל מולך מלחמה. זה מצריך היערכות חדשה, תכניות חדשות. שלב המעבר הוא המורכב ביותר, וגובה הרבה קרבנות.
במדינת ישראל של היום מתחוללת מלחמה. כלי הנשק הם תקשורת מגויסת, אוניברסיטאות, מחקרים, סקרים, ארגונים "חברתיים", בתי משפט, מערכת חינוך, ולצערנו הרב גם את צה"ל היקר שלנו מכניסים למלחמה הזו. מלחמת תרבות. מלחמה על האופי היהודי של מדינתנו האהובה. צד אחד נלחם בכל הכח, תכניות מסודרות, כוחות, משימות, גזרות לכל כח, ריכוז מאמץ, תחבולה, אמצעים. הצד השני עוד לא הבין שמתקיפים אותו. אלה רק "בעיות מקומיות", נקודתיות, עדיף להגיע ל"הבנות", זה בטיפול, תנו זמן לתקן. האוזניים הגדולות? כדי שאוכל לשמוע אותך.
זה באמת לא נעים להילחם. מי לא רוצה רק להוסיף טוב, תהליכים ארוכים, חינוך. אבל לפעמים יש רפואה דחופה. טיפול נמרץ. זה לא נעים, אבל זה הכרחי. לפעמים צריך להכניס את הידיים לתוך הביוב ולפתוח סתימה. לתקן. עצימת עיניים בשלב כזה היא פשע. פשע נגד עם ישראל, שמחכה לשמוע קול צלול, בריא, כזה שלא מתפשר עם החולשות הפוסט לאומיות, הפוסט יהודיות, הפוסט משפחתיות, עם הטשטוש המגדרי בין גבר לאישה, עם הערבוב המכוון. קול יהודי. זקוף.
לצערנו העמוק, הצבא היקר שלנו לוקח צד כמוביל התרבות העקומה. אג'נדה. אנחנו לא מחפשים אשמים. זה בכלל לא משנה אם הרמטכ"ל מתכוון לזה, או שאחרים מושכים אותו, או שהוא פשוט לא מודע למה שעובר על צה"ל. הבעיה חמורה, כך או כך. גורמים שונים הופכים את צה"ל לכלי במלחמת התרבות, תפיסות קיצוניות מאד הופכות לעמדה רשמית. זה חמור פעמיים, גם כי התרבות הזו עקומה, מחריבה, הורסת, מפילה חללים רבים, וגם כי לצה"ל יש תפקיד אחר, חשוב- להגן על מדינת ישראל ולנצח. ובהחלט מותר לנו לדרוש תיקון. זו חובתנו. ולא נהיה מוכנים להסתפק בתיקון הפרט הזה והפרט ההוא. את הכיוון של הספינה הזו צריך לשנות.
והפרטים רבים מדי. מכוני שמאל, שנתמכים ע"י הקרן החדשה, מעבירים סדרות חינוך לקציני צה"ל. שבתות חינוך במרכז רפורמי. כן, עדיין. מרצים שמסבירים ששמירה על חיי אזרחי האויב מצדיקה סיכון נוסף של החיילים. צריך להילחם בתוך "כתונת משוגעים", עם "יד קשורה מאחורי הגב", כך מסבירים למפקדינו ("אז ברחה לך חולייה, אז מה?").
ב"טעות" קורה שיחידות נשלחות לפעילות חינוך עם מסתננים בדרום ת"א, "עידוד תרומה לקהילה", מסביר דובר צה"ל, "אלה פליטים, מבקשי מקלט", ורק בהתערבות שר הביטחון מופסקת הפעילות הזו.
השואה כבר לא מלמדת אותנו שום דבר על עם ישראל, אלה "פשעי שנאה", כנגד כל מיני חלקים בחברה, והכי חשוב ללמוד ממנה שצריך להיזהר מ"תהליכים מעוררי חלחלה" בחברה הישראלית (סגן הרמטכ"ל, לפני כשנתיים)."האם אנו נמצאים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנחנו עלולים לבצע זוועות גם כן?" (מסמך של חיל חינוך-הטמעת תודעת השואה בצה"ל).
ענף תודעה יהודית נסגר. מי שלמד מעל שנתיים לפני הצבא לא יוכל להיות מג"ד. זקן זו לא הופעה צבאית נאותה. קמפיין לגיוס הבנות הדתיות, עם נתונים שקריים, במכוון. בחיל חינוך הוקמה "יחידת בקרה" שבמטרותיה-"להבטיח שיהיה ייצוג לתכנים רפורמיים וקונסרבטיביים, מתוך תפיסה ממלכתית", בתכנים המועברים ע"י גופים חיצוניים.
אסור על הרב הצבאי הראשי להשמיע קולו בכל עניין שלא תואם את הדעה הנכונה (חוברת הלכתית בענייני צניעות בצבא, שנכתבה ע"י ענף הלכה ברבנות הצבאית, מוקפאת ע"י הרמטכ"ל כבר כשמונה שנים). כתבות להט"בים חוזרות ונשנות של דובר צה"ל. ארגוני קרן חדשה להט"בים שמעבירים הרצאות בצה"ל.
מערך חינוך לחיילי צה"ל על להט"בים ("כמפקדים, חשוב ליצור אקלים יחידתי מאפשר וסובלני, ובו התייחסות חיובית להומוסקסואליות, כאחד מהביטויים הלגיטימיים של הזהות האנושית"). אין אישה ואיש, יש מגדר, אלה רק הרגלים מילדות, "הבניות חברתיות" (מסמך רשמי של יוהל"ם, לשינוי השם מ"נשים" ל"מגדר", תפיסה אסטרטגית רשמית חדשה בצה"ל).
קצינה בדרגת סא"ל, שאחראית לכל טרנסג'נדר באופן אישי. ארגון טרנס של הקרן בתוך צה"ל. מי שמגדיר את עצמו אישה, למרות שהוא גבר, עובר למגורי הבנות, וכן להיפך. ויש שמגדיר עצמו לא גבר ולא אישה, א-מגדרי, ויקבל חדר נפרד. אמיתי לגמרי. הליווי הרפואי על חשבון צהל. אפילו בארה"ב זה כבר לא קיים.
הקמת הגדודים המעורבים הלוחמים. לינה משותפת בירידה לשטח, גם בגדודים רגילים. נהגות האמר לכל אימוני המפקדים, אין נהגים. נהגות קו, בסיורים שגרתיים ברוב הקווים ביהודה ושומרון. שירותים משותפים. ואז זה מתבטל, ושוב קיים, ושוב הודעה שיתבטל, ועדיין קיים. היום. שירת נשים בפקודה. כן, מפורש בפקודת השירות המשותף. זאת ה"מאוזנת".
ולא דברנו על הפגיעה המבצעית שבהצבת גדודים מעורבים בכל הגבולות, בהתחלה "רק בערבה ובגבול מצרים, מתי כבר היה שם משהו", אח"כ בכל "גבולות השלום", זאת אומרת גם בבקעה, עובר לכל יהודה ושומרון, שזה "רק בט"ש", ובשבוע שעבר פרסם דובר צה"ל שגם בגבול לבנון. אף אחד כבר לא משלה את עצמו שבמלחמה הגדודים האלה לא ישתתפו. כבר היום משובצות קצינות בכל תפקידי המטה של מפקדי הגדודים הלוחמים. אלה שחוצים גדר- גולני, צנחנים, גבעתי, אצל כולם. כן, מה ששמעתם. ובמילואים אותו הדבר.
וכמובן קמפיין ההדתה, שמסמן את כל הדתיים כאויבי הציבור, וחס וחלילה שלא ייאמר שמע ישראל ביציאה ללחימה.
פרטים, פרטים, והתמונה כבר ממש לא מעורפלת- צה"ל מאמץ תפיסה קיצונית, שמאלנית, פמיניסטית, פוסט יהודית, ולעיתים פוסט ציונית. השיניים של הזאב כבר לא כ"כ מוסוות. ורק להבהיר, לא אמרתי שהזאב הוא צה"ל, אבל יש זאב כזה, והוא קונה לעצמו אחיזה מדאיגה מאד בתוך צה"ל.
סליחה על המראה הכואבת, אבל זה השלב הראשון בדרך לטיפול ולהבראת הגוף הלאומי החשוב הזה. קודם נכיר בבעיה, לא נטשטש אותה, לא נשלה את עצמנו שהכל יהיה בסדר, לא נסתפק בהבטחות מעורפלות. שינוי של פרט כזה או אחר, חשוב ככל שיהיה, לא יכול להיות שירגיע אותנו.
חשוב להדגיש, החייל הדתי הוא ממש לא הסוגיה. הנושא הוא אופיו וחוזקו של הצבא במדינת ישראל. זה חמור מאד, הרבה יותר חמור מהריסת יישוב, למשל. זו הזהות של העם היושב בציון. רוב העם שלנו מתנגד לכל המגמה הזו, אבל פשוט לא מודע לה. הוא יודע שאיש זה איש ואישה זו אישה, שערבוב מזיק, שזה פוגע במשפחות, בעתיד.
הוא יודע מה היה בשואה, מיהם המסתננים, ושעל חיי חיילינו צריך לשמור לפני חיי אויבינו. הוא רק לא שמע שמישהו התבלבל, שיש רוחות חדשות שמנשבות. הוא לא מודע לחצי מהבעיות שלעיל. אף אחד לא סיפר לו. מסבירים לו שהכל בסדר. ועוד דבר, הוא גם מלא הערכה למסורת. הוא צמא, הוא מחכה לשמוע דעות פשוטות, ישרות, מוסברות, מרוממות. זו אחריותנו הבסיסית. זה מונח על הכתפיים שלנו.
אנחנו יודעים להמשיך לשרת בכל המקומות, להתנדב, לפקד, להאמין שחזרנו ל"מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ודווקא משום כך לא לוותר על השלב הבא, לתקן את שדורש תיקון דחוף.
אנחנו מתגייסים מתוך אמונה, ולכן גם מתקנים, מתוך אמונה. את הזאב הזה אפשר וצריך לסלק מאיתנו, ומהר. יש לנו סם חיים לעם היקר שלנו, דרך נפלאה לחיות, לשמוח, להקים משפחות, להוסיף טוב. אסור לנו לשמור אותו לעצמנו. אסור לנו לשתוק.
הכותב הוא רס"ן במיל' וחבר ארגון 'אחים לנשק', מפקדים במילואים למען עוצמתו של צה"ל