בקשתם של בני גד ובני ראובן, אשר הופנתה אל משה, אלעזר ונשיאי העדה, מצליחה לקומם את משה והוא עונה להם תגובה ארוכה וקשה, אשר מעניקה פרשנות חדה וכועסת לבקשתם התמימה לכאורה.
תגובתו של משה כוללת מספר אלמנטים ובהם תוכחה (על עצם הבקשה), האשמתם של השבטים בבקשה שהיא בגדר שכפול של חטא המרגלים. משה מזהיר את השבטים ראובן וגד, כי שיחזור כזה של חטא אבותיהם, אין לו כפרה.
מעבר לתגובה הנזעמת ואולי אף הנואשת של משה, אני מבקשת לבחון דווקא את התגובה הראשונית, הכוללת מעין זעקה של משה כלפי נציגי השבטים שבאו לשטוח את בקשתם. על אף שבהמשך נאומו החריף, עיקר התוכחה עוסקת במאיסת הארץ והסכנה שבחלשת לבם של ישראל בנוגע לכיבוש והנחלה, תגובתו הראשונה, הספונטנית והדרמטית יותר מכוונת דווקא כנגד חוסר הערבות ההדדית שבה הם לוקים.
זעקתו - "האחיכם ייבואו למלחמה ואתם תשבו פה"..?! מהדהדת, גם שנים קדימה. משה חרד מהמחשבה שיש חלק בעם שמוכן שלא להיות חלק בלתי נפרד מכלל ישראל. כמנהיג אחראי, הוא נחרץ מאוד כלפי התופעה ומכריז - לא יתכן שאני אתן יד לפירוק ולפיצול של העם. רק תישארו יחד.
אני זוכרת ונזכרת פעמים רבות בצוואות אלו שניתנו במשפחות יהודיות לאורך הדורות, בעתות של צרות ורדיפות של היהודים, או כמסר חד משמעי של הזקנים אל הדור הבא- תמיד תישארו יחד! כוחכם באחדותכם, או באחוותכם. אין לנו אלא אחד את השני... כך ציוו הורים את ילדיהם לפני מותם, לפני גירושם מארץ המולדת ובפתח הכבשנים... הזהות היהודית כולה הועברה במסר מדור לדור באמצעות המשפחה והערבות ההדדית שהייתה חלק אימננטי ממנה.
מסר ענק טמון בפסוקים אלו לדורות, גם כלפי היושבים לבטח בציון. הרי אחים ואחיות יש לנו בכל העולם... הם אשר בחרו במודע שלא להיות חלק מעשי וממשי מיישוב הארץ בדורות האחרונים, עדיין הם חלק מהמשפחה. לשם כך, שני הצדדים מחויבים ונאמנים לתחושת האחווה והערבות ההדדית זה כלפי זה, שהרי לא די בכך שאחד האחים ייחלץ לעזרת השני, אלא הקשר והחוסן המשפחתי מוטל באופן שווה על כתפי כולם.
חטא המרגלים היה מהקשים והנוראיים שחטאו בני ישראל בשנותיהם במדבר. הדור הבא של דור המדבר, אמור היה להיות בשל ומוכן ליציאה למשימת הכיבוש והיישוב של ארץ ישראל, לאחר שלמד מטעויות אבותיו. והנה, חוזרים לכאורה בני גד ובני ראובן על אותה נקודת כישלון קודם.
אולם, דווקא בפתרון שהם מציעים למקרה זה ושמשה רבנו נותן לה את הסכמתו, טמון הפתח לתקווה. כאשר שני השבטים יניחו מאחור את טפם ואת רכושם, ויצאו חלוצים לפני אחיהם ואף לא ישובו לביתם עד אשר אחרון אחיהם לא ישב לבטח בנחלתו, יוכיחו הם את נאמנותם וחלקם במשימה ובמרקם הלאומי. לאורך השנים, מלמדת אותנו התורה, לא תמיד נישאר יחד באותה טריטוריה- אולם על כתפינו מוטלת החובה להישאר יחד מבחינה לאומית ולשמר את אחדותו של עם ישראל.
הכותבת היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה