אקדים ואציג את עצמי: נולדתי בארה"ב ובה גרתי עד לסיום התיכון. דרכי החינוכית התחילה בבית ספר לא-יהודי, שאליו נוספו קצת שעות בבית ספר עברי אחר הצהריים, כנהוג בזרמים הלא-אורתודוקסיים בארה"ב. גם בית הכנסת אליו השתייכנו כשהייתי ילד לא היה אורתודוקסי, דבר שבלט בעובדה שלא היתה הפרדה בין גברים ונשים בתפילה, וברמקול החשמלי שפעל בשבת.
מכיתה ג' כבר למדתי בבית ספר יהודי אורתודוקסי-מודרני וציוני: לימודי קודש, עברית, לימודי חול כחוקי המדינה. בית הספר היה מעורב לבנים ובנות, וחגגנו בו את וחגי ישראל כולל יום העצמאות, אבל גם את חג ההודיה.
* * * *
בשנים האחרונות אני מדריך מידי פעם קבוצות ליד הכותל המערבי, ושומע שני סוגי הערות מיהודים לא-אורתודוקסים ביחס לכותל. חלק מספרים בהתלהבות שחגגו כאן בר/בת מצוה והתלהבו מן המיקום של רחבת התפילה הלא-אורתודוקסית שקיימת כבר כמה שנים - רחבת "עזרת ישראל" הנמצאת בחלקו הדרומי של הכותל. הם מספרים שהיו בכותל המערבי, במקום מרהיב, בו רואים את הרחוב מתקופת בית המקדש השני, ועליו ערימת אבני הכותל שהושלכו ממנו על ידי החיילים הרומאים בזמן החורבן. הם מתלהבים ממה שהם רואים ברחבת התפילה הלא-אורתודוקסית יותר מן הרחבה הרגילה הידועה לכולם.
אם יש כבר רחבה – אז על מה המהומה? על משהו אחר. התנועה הרפורמית רוצה שותפות בשליטה על הכותל כי היא רוצה שמדינת ישראל תכיר בה כזרם שווה-זכויות ביהדות. שווה-זכויות משמע גם שווה-חובות?
שאלה זו מביאה להערה השנייה שאני שומע, ואל הסוג השני של יהודים לא-אורתודוקסים השואלים אותי: למה סדרי התפילה ברחבת הכותל אורתודוקסיים? להם אני עונה: כי זו בחירת רוב היהודים בארץ. יש בין 10,000 ל-15,000 בתי כנסת פעילים, שמתוכם רק כ-50 אינם אורתודוקסים. כלומר מכלל בתי הכנסת בישראל רק אחוז אחד או פחות אינו אורתודוקסי.
במדינת ישראל הדמוקרטית, האם סביר שאחוז אחד יקבע לכל השאר? תארו לעצמכם שהתנועה הרפורמית תדרוש עשרים חברי כנסת מטעמה, שלשה שרים וחבר קבינט. האם סביר הדבר?
אם מיליון יהודים רפורמים יעלו ארצה, המצב ישתנה. אני אומר להם: תבואו! אני אשמח! ואז נוכל להתווכח על כל מה שרוצים, כמו בכל משפחה טובה. מעולם לא שמעתי מישהו מתווכח אתי על הערה פשוטה זו.
* * *
מדברים על "זרמים" ביהדות, אבל במה באמת מדובר? מי הם הרפורמים? הם התחילו לפני כמאתיים שנה בגרמניה. אנשים שרצו להשתלב בתרבות גרמניה בלי לאבד לגמרי את הזהות היהודית. לצורך כך "התאימו" את היהדות לתרבות גרמניה: תפילות בגרמנית, הורדת המצוות והדינים הגורמים הפרדה בין יהודים לגרמנים, והוצאת ציון וירושלים מן הסידור כדי לומר שאין להם עוד שאיפה לתחייה לאומית בארץ ישראל. הם בנו בתי כנסת בדמות כנסיות וכינו אותם "טמפל" – במקום בית המקדש בירושלים יש להם טמפל בגרמניה. מגרמניה התנועה הרפורמית הגיעה לארה"ב. היא כמעט ואינה קיימת בקהילות מזרח אירופה או בקהילות עדות המזרח.
ראשית התנועה הרפורמית בקבלה מוחלטת של עולם הערכים הלא-יהודי, ברצון להתדמות ללא-יהודים, ולשנות את היהדות ו"להתאימה" לתרבות השלטת מסביב. מתחילתה התנועה הרפורמית באה מתוך מגמת התבוללות, ומאז היא מזמינה עוד התבוללות והתנתקות מעם ישראל. כי אם יהודי כזה לוקח את עולם ערכיו מן התרבות הסובבת, מן הניו-יורק טיימס או ממצע המפלגה הדמוקרטית, אז למה הוא צריך להמשיך להיות יהודי? יש בדיחה ישנה המתארת את התנועה הרפורמית בארה"ב כ"מפלגה הדמוקרטית עם חגים יהודיים".
אומרים לך: התנועה הרפורמית היא התנועה הגדולה ביותר ביהדות ארה"ב. כן, אבל...
בואו נתחיל בכמה נתונים על פי תוצאות סקר-מחקר של מכון PEW משנת 2013 שחקר את מצבה של יהדות ארה"ב:
הגיל החציוני של יהודי אורתודוקסי בארה"ב הוא 40 ואילו של רפורמי 54. לשם השוואה – הגיל החציוני האמריקאי הכללי הוא 46. כלומר התנועה הרפורמית בארה"ב הולכת ומזדקנת ואילו האורתודוקסים צעירים יותר מן הכלל האמריקאי.
המספר הממוצע של ילדים לאנשים בגילאי 40 עד 59 בכלל אוכלוסיית ארה"ב הוא 2.2 למשפחה, ואילו בקרב כלל היהודים 1.9 בלבד. אבל כשבודקים את המספרים לפי פירוט לחלקים השונים של יהדות ארה"ב, מקבלים את המספרים הבאים: ממוצע הילדים בציבור האורתודוקסי - 4.1, וברפורמי - 1.7.
כלומר: החלק הרפורמי הולך ונעשה יותר זקן ועם פחות ילדים, ולמעשה הולך ונעלם. נוסיף לזה את אחוזי נישואי התערובת: אורתודוקסים - 2% ואילו רפורמים - 50%.
נשות הכותל. צילום: פלאש 90. הדס פרוש
חשוב לציין את המגמה: בין כלל היהודים שנישאו לפני 1970 אחוז נישואי התערובת היה 17%, ואילו ב-2013 PEW האחוז היה 58%, שכאמור באים בעיקר מן הזרמים הלא-אורתודוקסיים. זהו גידול מדהים בנישואי תערובת אצל הזרמים הלא-אורתודוקסיים. האם אחרי הכישלון הזה בשמירת קיומו של עם ישראל בארה"ב, אנחנו באמת רוצים לתת להם מרחב שליטה בארץ?
אבל יש עוד נתונים שכדאי לדעת. כאשר שואלים אנשים לאיזה זרם הם שייכים, התשובות הן: רפורמים 35%, אורתודוקסים כ-10%. אבל כאשר שואלים: עד כמה חשוב לכם להיות יהודים, כמה זה תופס חשיבות בחייכם, אז התשובות הן: כ-87% מהאורתודוקסים אומרים שזה חשוב מאד ורק 43% מהרפורמים עונים כך. אבל אם שואלים עוד: האם הדת חשובה מאד בחיים שלכם (לעומת יהודי כזיהוי חברתי או אתני) אז 83% מן האורתודוקסים עונים שחשובה מאד, ורפורמים - רק 16%.
אם שואלים: האם אתה חבר בבית כנסת או קהילה, אז 69% מן האורתודוקסים עונים בחיוב לעומת רק 34% מן הרפורמים. אם שואלים: האם תרמתם לארגון יהודי, התשובות הן: אורתודוקסים - 92%, רפורמים - 60%. לגבי יכולת לשוחח בעברית: אורתודוקסים - 55%, רפורמים רק 2%.
נושא הכותל, לו היה באמת נושא של תפילה (ואיננו, כי כבר יש רחבת תפילה לא-אורתודוקסית) מצדיק בירור: עד כמה אנשים הולכים לבית כנסת להתפלל. בתשובה לשאלה: האם אתה הולך לבית כנסת לפחות פעם בחודש, ענו 74% מן האורתודוקסים בחיוב ורק 17% מן הרפורמים.
ב-1983, לאור עליה במספר נישואי תערובת וירידה במספר החברים בבתי הכנסת, החליטה התנועה הרפורמית שהיא תכיר כיהודי גם במי שאין לו אמא יהודיה אבל יש לו אבא יהודי. בכך החליטו על דעת עצמם לשנות את ההלכה המקובלת אלפי שנה. משל למה הדבר דומה: אתה חבר במועדון שיש לו כללי קבלה נוקשים, אבל מישהו מחליט בלי להתייעץ עם שאר החברים על שינוי הכללים. כאשר מסרבים להכיר בחברים החדשים שהתקבלו על פי הכללים שלא היו מקובלים – החבר ששינה על דעת עצמו צועק על האחרים שהם פוגעים באחדות.
האם החלטה זו עזרה לרפורמים לגדול? לעצור את ההתבוללות? את נישואי התערובת? לפי הנתונים שראינו למעלה, התשובה היא שבהחלט לא. התנועה הרפורמית הולכת ומתקטנת, ולא משנה כמה פעמים הם מגמישים את ההגדרה לשאלת מיהו יהודי.
המסקנה המתבקשת: התנועה הרפורמית אינה מצליחה לשמר את עצמה ולא את היהדות בקרב חבריה וצאצאיהם.
ומה עם התמיכה של התנועה הרפורמית בישראל?
זו שאלה טובה, וכדאי באמת לחקור עד כמה יש תמיכה בישראל בקרב צעירי התנועה הרפורמית, ועד כמה הם ממילא הולכים שבי אחר אווירת התעמולה האנטי-ישראלית שיש בקמפוסים ברחבי ארה"ב. אבל לי יש שאלת יסוד פשוטה עוד יותר: לו יצויר שמדינת ישראל, מדינת היהודים, היתה כולה או כמעט כולה דתיים? נגיד שהיה פה רוב מוחץ וגלוי בקרב האוכלוסייה של זרמים חרדיים ודתיים לאומיים – האם גם אז היתה יהדות ארה"ב תומכת בנו? כלומר: האם התמיכה בנו מותנית בכך שאנחנו נחיה ונרקוד פה בארץ בהתאם לשביעות רצונה של התנועה הרפורמית בארה"ב? אם התמיכה מותנית בכך שאנשים החיים מחוץ למדינה ואינם נושאים בעול המסים והביטחון, יוכלו להכתיב לנו איך לחיות – אז תמיכה כזאת אינה תמיכה אמיתית אלא שעבוד. תמיכה כזאת מזכירה לי את היהודים הגרמניים – גרמנים בני דת משה – שהתגאו בצלב הברזל שקיבלו בשירות הצבאי שלהם בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה, וחשבו שהנאצים אינם שונאים אותם, אלא רק את היהודים החרדים מן המזרח, אלו שנראים יהודים ולא גרמנים, עם הכובע השחור והזקן והציצית.
אם התנועה הרפורמית מתנה את תמיכתה במדינת היהודים בכך שתתנהג לפי השקפת עולמה – למרות שאינם גרים פה – ולא בהתנהלות דמוקרטית שלטונית עצמאית שלנו, חובה עלינו להכריז על עצמאותנו ולדחות את תמיכתה בנימוס. נאמר לרפורמים: עם כל החיבה והאהבה, ואנו באמת רואים בכם בני משפחה אוהבים בלי תנאי, אבל גם אתם – תאהבו אותנו באמת, כמו משפחה.
כבר אמרו חכמינו שאהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה. אהבה אמתית אינה תלויה בדבר.
הכותב הוא משמש כרב ביישוב עלי