בימים אלו חווים אנו חוויה משותפת, מאחדת ומגבשת בעקבות שיגורה של החללית הישראלית 'בראשית' לירח. ליותר מבוגרים שבינינו, שיגור החללית מציף בזיכרון את נחיתתו של האדם הראשון על הירח בשנת תשכ"ט. אז נחתו שני אסטרונאוטים אמריקאים על פני הירח אחרי נסיעה של למעלה מארבעה ימים. מאורע זה, כאז כן עתה, היה רב משמעות עבור אנשי המדע, אך הצריך התייחסות מיוחדת מאנשי דת באשר הם. גם היהדות של אותן שנים בארה"ב ובעולם כולו חיפשה תשובות הלכתיות, אך גם התייחסות אמונית לתקדים הטכנולוגי שנוצר.
נדמה כי בפרספקטיבה של 50 שנה מאז נחיתתו של האדם על הירח, בהן התעצמה והתעצבה הטכנולוגיה העולמית, ותוך התבוננות במבט פנימה על הטכנולוגיה הישראלית ששמה אותנו בין המעצמות המובילות בתחום החלל, ניתן על בסיס התייחסות של גדולי הדור ההוא להעמיק במימד האמוני בבחינת 'הכנסת יין ישן לקנקן חדש'.
בספרו "תפארת יהונתן" שואל הרב יהונתן אייבשיץ לפני קרוב ל-300 שנה: "וכי היו אנשי דור ההפלגה כל כך פתאים לרצונם לעשות מגדל עד השמיים?! אלא שהם ראו מים מתאדים שאינם באים עד השמיים כלל וכבר שיערו שאין גובה עננים יותר מ-5 מילין, הם הסיקו מכך שהאוויר מעל לעננים הוא אוויר נקי ואין בו כבדות האוויר שמתחת לעננים ואם יעלו למעלה מהם לא ירד שום כדור על הארץ. כי הכדור עולה תחילה למעלה מהאוויר העב והעכור ע"י כח הפילווער (מנוע) וכשיהיו למעלה ממנו, הוא (האוויר המזוקק = גז), יהיה מעכבו אחר כך מלירד. ואם כן אפשר להביא כדור מעופף מעלה מעלה עד הכדור הירחי, כי הרוח יגביה אותו תמיד לילך מעלה. ואנשי דור ההפלגה רצו לבנות עמוד שיגיע מעט מהעננים, דהיינו למעלה מאוויר העכור ושם להניח ספינה לשוט באוויר עד הכדור הירחי".
הדברים מדברים בעד עצמם. אנו עדים כאן למקור מלפני 300 שנה בערך המדבר על רצונם של אנשי דור ההפלגה להגיע לירח. השאלה המתבקשת לאור פרשנות זו היא מה חטאם ומה פשעם? אין מנוס מלהסביר שהחטא הוא היהירות בניסיונם להשיט ספינת אוויר על מנת ש"נעשה לנו שם" (בראשית י"א, ד). הניסיון של אנשי דור ההפלגה לא היה שלילי בעיקרו. כמעשה, אין בניסיון להגיע לירח משום חטא. הבעיה הייתה המניע שלהם, הכוונה שהייתה מאחרי.
כעם שיש לו ייעוד ומטרה, העם שהולך לאיטו "לרגל המלאכה ולרגל הילדים", משיג את אותם ההישגים שאומות העולם השיגו, אך יוצק לתוכם ערכים לאומיים ואוניברסאליים. נדמה כי דורנו יוכל להיות תיקון של דור ההפלגה רק במידה שנדע להצטייד בצניעות וענווה. נח ובניו שעליהם הוטלה המשכיות העולם לא חוו, אף לא באופן חלקי, את זוועות המחיה. הם היו שם לפני והמשיכו לחיות שם גם אחרי. בשל כך לא ידעו להעביר את המסר לבניהם שיש משמעות לעולם גם אחרי שנחרב. נטיעתו של נח את הכרם ושיכרותו של נח מעלה ספקות בדבר רצונו להיות מודע למצבו ולייעודו.
דור מייסדי המדינה, ניצולי השואה, שבנו והשתיתו כאן תשתיות ביזע ועמל תוך שמירה על ערך החיים ורצון החיים, גייסו כוחות להקים משפחות ועתיד לעם היהודי, חלקם ויתרו על אמונתם וחלקם נלחמו שלא לוותר על כך, הראו לנו מהי אחריות להמשך קיומו של העם היהודי. הדור שגדל על מורשתם, דור שקיבל את המדינה כעובדה מוגמרת, מחויב להמשיך את המסע הלאה; לפתח את הצדדים הכלכליים, הרפואיים והמדעיים, תוך רמת מוטיבציה חזקה אך מחייבת: מחייבת עוז וענווה, מחייבת שליחות ואמונה. כשנדע לקשר את התופעה לסוד הקיום והנצח היהודי ולא ננכס רק לעצמנו את הכוח והעוצמה של המראות המרשימים ושל ההמראות - נדע שביצענו את השליחות הזאת ונדע לעמוד בשליחויות מאתגרות אף יותר.
בהצלחה במשימה המרשימה ובבאות שעוד נכונו לנו.
לתגובות - יאיר אמזל . amzel@g.jct.ac.il
הכותב הוא ספרן בית המדרש במרכז האקדמי לב