תוצאות הבחירות האחרונות החיו חזרה את ממשלת שרון של 2003. גם עם רוב לגוש ימין נתניהו איננו פונה להקים קואליציית ימין - חרדים. במקום זה הוא מנסה לחזור על הקואליציה של איחוד לאומי - ליכוד - שינוי של 2003 ולהקים קואליציה של הבית היהודי - ליכוד - יש עתיד. לטעמי, הבית היהודי צריך לסרב לשתף פעולה עם מהלך שכזה, ולדרוש את שיתופה של מפלגת ש"ס בקואליציה בכל מחיר.
הפיתוי למהלך שכזה הוא גדול. השתתפותו של הבית היהודי בקואליציה תבטיח לכאורה שהיא תהיה ימנית ותעלה את קרן הציונות הדתית בעיני המרכז החילוני. אולם הניסיון של ממשלת שרון מראה כי הנחות אלו לא עומדות. האמת העצובה היא שלנתניהו בדומה לשרון, אין שום גורם שיכול למנוע ממנו לפנות ישובים, אם ירצה, במצב הכוחות הנוכחי בכנסת; כמו שהאמת ההפוכה נכונה - אף מפלגת שמאל לא תכפה על נתניהו לפנות ישובים אם הוא לא ירצה. גם המחשבה שיש עתיד יתמכו בציונות הדתית בשעתה מבחן תתבדה כפי שהתבדתה ב2005 עם שינוי. הרב שי פירון, אולי יזיל דמעה ויבקש פטור מטעמים מצפוניים מהשתתפות בהצבעות, אך שאר חבריו יתמכו במרץ בעקירת ישובים, יהיה מעוות ולא הגיוני כמה שיהיה. וזאת בלי להזכיר את הנקמנות החרדית שאותה כבר חווינו בהתנתקות.
מה שהבית היהודי צריך לעשות הוא לשלב ידיים עם ש"ס, למרות הדברים הקשים שנאמרו בריתחת הבחירות, בהליכה משותפת לקואליציה. כמובן ששילוב ידיים שכזה איננו צריך לבוא ללא שיתוף פעולה מצד ש"ס. אי אפשר להתעלם מהמחאה החברתית ומהצלחתה של יש עתיד. ש"ס תצטרך לאפשר לתלמידי ישיבות קטנות להשלים בגרות במקצועות הליבה (לאפשר דרך שוברים, לא לחייב, איננו רוצים להפוך את הישיבות הקטנות לתיכוניות וכך להרוס אותן), להציע מתווה להשתתפות בנטל הצבאי, לקבל את הצורך בקיצוץ תקציבי ותקציב מאוזן, ואולי אף לתת הכרה בדיעבד בסוג מסוים של נישואין אזרחיים. הגורמים הללו נחוצים כדי לשכח את תביעות המחאה החברתית, ועדיין המטרה צריכה להיות שילוב ידיים.
השילוב בין שתי המפלגות נצרך לשתי המפלגות. נכון אמנם שהקמת ש"ס הביאה להגדלת לימוד התורה בעם ישראל ולחיזוק מעמדו של הרב עובדיה יוסף, אך היא גם פגעה בו ובלומדי התורה, כאשר הוא זז מהמקום המתון שבו הוא היה והתקרב לחוגים הקנאיים החרדיים - ליטאיים. גם הציונות הדתית נפגעה מעזיבת הרב עובדיה יוסף את שורותיה כאשר היא איבדה גורם ביקורת חשוב שיכול היה לבקר אותה על הישיבות התיכוניות ועוד. שילוב שכזה יחזיר אותנו לשילוב שהיה בשנות השבעים בין המפד"ל לרב עובדיה יוסף, אבל לא מאותו מקום של התנשאות שהייתה למפד"ל על הרב עובדיה, אלא ממקום של כבוד הדדי והכרה הדדית בצורך גם בקודש ובעולם התורה, וגם בחול ובאנשי מעשה שיקיימו את התורה.