קצת וודקה

המועדונים תמיד אשמים. הנוער משועמם, אין לו מה לעשות, יוצאים מהבית, מסתובבים ברחובות, במועדונים, שותים, משתכרים ו...נופלים. ואחר כך גם רוצחים, מתאבדים, אונסים שודדים וגונבים. לא ככה? אני לא חושב.

בינינו, מה באמת כבר אפשר לצפות מנוער לעשות? משתעממים כי משעמם, יוצאים כי אי אפשר להישאר בבית, ומחפשים ריגושים. זה אמנם מסוכן, אבל זה באמת נשמע לי בסדר. סביר. סביל. אני לא חושב שאפשר לדרוש או לצפות מנוער שלא לחפש ריגושים. צריך לאפשר חיפוש של ריגושים. וצריך גם למצוא אותם.

אתם מכירים את הסיפורים שמתחילים ב"אני זוכר איך היה זמן אלול אצלנו בישיבה...". רק שומעים את הפתיח וכבר מצפים לשמוע סיפור אפוף בקדושה ובטהרה, מלווה בזריחות, שקיעות ולילות של לימוד והתעלות. אז אצלי זה אחרת.

אני זוכר איך היה זמן אלול אצלנו בישיבה...

היינו משתדלים לקום מוקדם, אבל לא תמיד מצליחים. היינו משתדלים ללמוד אבל מופרעים בקלות מכל שיחה בשולחן הסמוך. היינו מחכים לשמוע את השיחות שהפכו לנועזות יותר ויותר משנה לשנה בתיאור גודלה ועוצמתה של התשובה, עד כמה היא מסוגלת להפוך ולשנות את המציאות ואת העולם כולו. ויותר מכל אני זוכר את ההתוועדויות. התוועדויות, למי שלא מכיר, זה מושג הלקוח מהעולם החסידי ובו יושבים החסידים סביב שולחן עמוס בבייגלה ווודקה, שרים, מדברים בענייני עבודת ה ודיבוק חברים, שותים לחיים, שרים עוד ניגון, שותים עוד קצת לחיים, רוקדים קצת ו... בהתוועדות טובה באמת אי אפשר לנחש מה יהיה הסוף.

אי אפשר לנחש מה יהיה הסוף (צילום: Darwin Bell -cc-by)

התוועדות טובה היא ריגוש חבל על הזמן. בכל פעם גילינו חדש. פעם גיליתי חבר חדש. פעם גיליתי תורה חדשה. פעם גיליתי עוצמה חדשה של דיבוק חברים. ואם באמת באמת היה טוב - גיליתי גם טיפה מעצמי. כל זה בזכות שנתנו לעצמנו להתרגש, לחוות, לצאת לרגע מהגבולות הרגילים. להכניס את הבלי-גבול לגבול.

זה האלול שלי. קצת בייגלה והרבה כאב, קצת התמודדות והרבה חולשות, קצת וודקה והרבה רצון לחברים טובים. אותי לימדו שככה הקב"ה אוהב אותנו.

אני חושב שאם הכוכבים האחרונים של הפרשיות החדשותיות היו מצטרפים אלינו לכמה התוועדויות כאלה לא היינו מגיעים למקום אליו הגענו. אם הנחת היסוד שלנו היא שהנוער מחפש ריגוש ברף מסוים ויהי מה, אז עדיף שבמקום לפחד כל כך ממה הנוער עושה בחוץ נציב אלטרנטיבות מספיק טובות שיאפשרו לו, ולנו, לחיות ברמת הריגוש הזו, בקדושה. עם כל העוצמות. מעבר למה שאנחנו מרשים לעצמנו ביום-יום. בלי לפחד כלל.

ועוד נקודה אחת.

איזה מין זמן זה להתאבד בערב ראש חודש אלול? דודו, לא לימדו אותך אף פעם שכל הנפילות באות מפני שאיננו מאמינים בקלותה של תשובה? אם רק היית בא להתוועד איתנו באלול ושומע כמה שהקב"ה מתאווה לחלשים, לנופלים, לחוטאים ולפושעים. אם הוא רק היית יודע כמה זה אפשרי להתחיל חיים חדשים - כל יום, כל שעה, כל רגע. אם רק היית יודע שהחיים הם צחוק אחד גדול - אבל לא רק אנחנו צוחקים ומצחיקים אחרים אלא גם החיים צוחקים עלינו ומחכים לראות איך נגיב - היית בוודאי מבין שכדאי לתת לחיים האלה עוד צאנס. חבל. באמת חבל.