"אולי במקרה יש לך נוצות טווס?", היא שואלת אותי בהודעת וואטסאפ ברבע לשתים עשרה בלילה. האמת היא, שבשעה כזאת אני פחות מתעסקת בנוצות טווס, שלא כמו בשאר שעות היום, אבל כשחברה בצרה, לא יפה להתעלם. במיוחד שהיא בטח כבר ראתה שאני מחוברת ויש וי כחול.
בחרתי לענות בקצרה, בתקווה שתבין את הרמז הדק: "יקירתי, עם כל הכבוד לטווס ולנוצותיו, אשמח לדחות את בדיקת הנושא למחר בבוקר". מסתבר שהרמז היה דק מדי, וכעבור כמה שניות קיבלתי הודעת המשך מלאה בהמון אימוג'ים צועקים, בוכים ומאדימים ללא סיבה. "את לא מבינה! מחר בבוקר יהלי צריכה להגיע לגן מחופשת לציפור! אני חייבת נוצות טווס!".
עם קריאתי את ההודעה, מיד זיהיתי שמדובר באמא במצוקה, שלא לומר בפאניקה, ומיהרתי לתת אבחנה מדויקת למצבה הקיצוני – דחיינית פרפקציוניסטית. לא רק שהיא פספסה את הודעת הגננת ולא ידעה בזמן על התחפושת, היא גם דחתה את זה לשתים עשרה בלילה ואז נזכרה לבקש ממני עזרה. ועוד איזו עזרה! נוצות טווס! שיהיה הכי פרפקט ונוצץ! מי אמר לה ללכת דווקא על טווס? מה עם תרנגול? נשר? עורב? אפילו יונה אפורה נחשבת ברוב אזורי הארץ לציפור.
זו בדיוק הבעיה איתנו, האימהות. אנחנו תמיד הולכות על גבוה מדי, גדול מדי, רחב מדי. להרשים להרשים להרשים. כדי שהגננת תדע שהשקענו, כדי שהאימהות האחרות ידעו שהשקענו, שהחמות תדע שהשקענו. הגיסה, האחות, שכולם ידעו, יתרשמו ויאכלו את הלב. כי כזאת השקעה לא נראתה כאן מעולם!
"תגידי, אולי תעשי משהו יותר פשוט?", אני כותבת לה. "שימי עליה איזו מטפחת צבעונית והנה יש לך אחלה תוכי". אין, לפעמים כשאני רוצה, היצירתיות פשוט פורצת ממני החוצה, עד שאני כבר לא יכולה לעמוד בזה. עלאק נוצות טווס בחצות הליל. מי צריך את זה בכלל. תוכי ונגמר. רק שתענה כבר על ההודעה היצירתית שלי, כי בינתיים התחלתי להרגיש שהצבתי לה רף גבוה מדי.
אחרי עשר דקות של שתיקה רועמת היא הגיעה, ההודעה: "לא... יהלי אלרגית לתוכים. זה פחות מתאים. תודה בכל אופן". הופה. עכשיו אני יצאתי לא בסדר? איפה היא הייתה עד עכשיו עם הטווס שלה? מי בכלל מחזיק בבית נוצות טווס באופן שוטף. יאללה, שתעשה מה שהיא רוצה, אני את שלי עשיתי.
צילום: shutterstock
התפנית הבלתי צפויה הגיעה כמה דקות לאחר מכן, כשהיא כנראה ניסתה לפייס ושלחה: "ולמה עדי מתחפשת מחר?"
לא הבנתי מה הקשר בין הבת שלי, תחפושת ומחר. אבל בשעה כזאת של הלילה אני לא באמת מצפה ממנה שתזכור ותדייק בפרטים. הסתפקתי באימוג'י תוהה ודנתי לכף זכות.
"לא, אני רצינית. גם בגן של עדי מתחפשים מחר. כל אחד צריך להגיע עם תחפושת של חיה טורפת", היא פרטה לי גם כשלא יכולתי כבר לקרוא ומצוקתי הציפה את כל מה שמסביב.