1.
הרב עדין שטיינזלץ סיפר פעם בראיון ל'מעייני הישועה' על בית כנסת שאיך נאמר את זה בעדינות (בכל זאת הרב עדין...) - מתפלליו לא היו חזקים בעבודת הלב שלהם. שבת אחת, המתפללים הנ"ל ניגנו קצת יותר מהרגיל בעונה. אט אט הרגישו המתפללים שהם עולים מעלה מעלה במעלות ההרגשה הרוחנית המופלאה והמתנגנת. עלו ועלו, התגלגלו והתבלבלו. תעצרו את הניגון! סימן מישהו והם חזרו אלי קרקע. הם פשוט חששו להרגיש משהו שהם לא רגילים אליו. משהו מענג אמנם, אך לא מוכר. משהו חסר קרקע חומרית ומוצקה שאפשר לנגוע בה. הם הפסיקו את השיר ונחתו אל העולם הזה, המורגש כל כך ברמה הפיזית במגע יד אדם, כשהם מפסידים את העונג שבהרגשה העילאית, שנדמה שאלוהים נגע בה. באסה. אבל יציבה.
2.
לא מזמן פגשתי לראיון שערכתי לאחד השבועונים בהם אני כותב, שני חבר'ה צעירים ויצירתיים במיוחד, שהחליטו להוציא עיתון חדש ללא מטרת רווח דווקא בעידן בו כולם אומרים שהעיתונות המודפסת מתה. הם חושבים שהעולם מוכרח עיתון מגזיני אחד לפחות שיענה לשם: כביש אחד - 'העיתון לאנשים מרגישים'. לא תמצאו שם צהוב, ירוק או כחול אלא לבן, נשמה, רוח, נפש והמון עניין. מסתבר שבארצנו היפה ישנם אנשים שלא רק חושבים (שהם חושבים) אלא גם מרגישים. להיות אדם מרגיש זה מרגש אותי. להיות מישהו שמחשיב את הלב שלו יותר משאר הגוף, זה לא דבר מובן מאליו, לצערי, לצערנו. אני בטוח שאתם משתתפים בצערי.
3.
זה לא באשמתנו שאיפשהו איבדנו את הלב בדרך החיים שלנו. התרגלנו לא להרגיש אלא לעשות כמו רובוטים את מה שהכתבנו לעצמנו ברגע בו החלטנו שמצאנו את הפורמט הנכון לחיינו. יותר מעניין אותנו לעשות מנגל עם השכנים בערב מאשר להגות במה שאנחנו מרגישים בחיינו.
זה בסדר, כל עוד לא קם עיתון שאומר במילים אחרות שיש דבר כזה בכלל אנשים מרגישים. עכשיו זה קצת הולך ומשתנה והאנשים המרגישים יכולים להרים את הראש טיפ טיפה. האנשים המרגישים מעצם טבעם או אלו שפיתחו את תכונת ההרגשה - יכולים להכיל את כולם, לאהוב את כולם ולא להלחץ מניגודים או סתירות חיים, לכאורה. הם מסוגלים ללמוד מכל אדם, לא רק מימימה, לא רק גמרא, אבל אולי גם. ובכלל, הם לא מתנגדים למשהו, הם לא משקיעים אנרגיות בהתנגדות אלא בהבנה אמיתית של משהו חדש שהם לא חיים על פיו.
4.
המכנה המשותף של האנשים המרגישים הוא שהם אשכרא מחפשים להרגיש, למרבה השמחה. להרגיש זו משימה לא פשוטה. היא מצריכה עצירה של החיים המהנים על פני היקום לצורך מחשבה מחודשת כל פעם ובחינה מההתחלה; האם הצורה בה אני חי היא הקונספט לחיים הנכונים בעולם הזה? האם יכול להיות שעוד מישהו ששונה ממני צודק אף הוא בדרכו? האם יתכן אפשרות בה אינני דן אף אדם לעולם ולכן אינני שונא אדם אף פעם בגין מה שעשהדיברהתנהג ובמקום זאת אני מנסה לשאול אותו מה הסיבה למעשיו? האנשים המרגישים יכולים להיות מאוד מסודרים בחייהם האישיים, אך הם נותנים מרחב מחיה לדינמיות והבנה. אוי, הם כל כך טובים בהבנה.
5.
נדמה לי שזה נורא מעניין להיות אדם מרגיש. החיים יפים, ולא בנאיביות. אתה חי כמו ילד שנהנה ללמוד כל הזמן. חווה כל הזמן דברים חדשים, מכיל את השונה ולומד ממנו במקום להתעצבן ממנו ולהתווכח איתו שעות תוך כדי צעקות להקת רוק במקרה הגרוע. אתה מרגיש נהדר מעצם היותך, ברגעים פשוטים בהם אנשים אמורים להרגיש רק 'בסדר'. אתה שרוי בשמחה גדולה כשאנשים מסביב מחייכים באיפוק, סתם כך. רק כי אתה משוחרר, וזה מרגיש נפלא כל כך.
ומצד שני... כל הזמן אתה צריך להסביר את עצמך למי שלא בחר להרגיש. אתה צריך להוציא עיתון ולהזיל מכספך עשרות אלפי שקלים כדי לספק לעולם את הצווחה הזאת שאומרת; חבר'ה, תרגישו. אתה צריך להתראיין ב'מעייני הישועה' כדי לומר קבל קוראי עלוני השבת הדתיים; תחוו את ההרגשות שלכם לעומק, חברים. ולפעמים אתה פשוט כותב על זה טור, שאולי יסביר קצת לשבעת קוראך המופלאים, מאין באת ולאן אתה מרגיש.
להזמנת הרצאות ומופעים ייחודים של נדב גלעד:
gilinada@gmail.com