גם השנה הוא הגיע, הסיוט השנתי.
יום המשפחה, הזכור לטוב. סתם, לא. לא לטוב בכלל.
וגם השנה נזכרתי בדרישה המיתולוגית של הגננות, להביא לגן תמונת משפחתית. האמת היא ,שמאז שתינוקת הבית עלתה לבית הספר, לפני כשנתיים, אני פטורה מהעונש הזה, וטוב שכך. במשך שנים התלבטתי איזו תמונה לשלוח לגננת: תמונה רק של הילדים, של הילדים ושלי, תמונה ישנה, של כולנו, שעוד איכשהו היינו משפחה שלמה..
אבל דווקא השנה, כנראה בגלל שאף אחד לא הכריח אותי לנבור בתיקיות המחשב ולשלוף איזה תמונה שיצאתי בה לא הכי מזעזע, דווקא השנה זה הטריד אותי מאוד. תמונות, בכלל. תמונות, שאנחנו מנציחים בהן את הרגעים הכי יפים שלנו, אלו שהיינו רוצים לשמר, בתקווה שיום אחד ניזכר בהם בחיוך.
עוד חודש וחצי פסח, וטירוף הניקיון שקודם לו.
כבר שנים, בזמן שאני מנקה את הספרייה בחדר עבודה, אני מוצאת כל פעם מחדש, את אלבומי התמונות שלי. שריד היסטורי, מהתקופה שהיינו ממש מפתחים את התמונות שלנו, ולא נותנים להם לחנוק את כל הכרטיס הזיכרון בסלולארי או להיקבר בתיקיות של המחשב הביתי.
כבר שנים במשך דקות ארוכות, אני נלחמת ברצון עז, לשבת על הרצפה בין הדלי והסמרטוט, לעלעל בדפי האלבום הישן בין התמונות, ולהיזכר.
להיזכר בחיים הקודמים שלי.
יש לי חברה ,שאחרי שהתגרשה, זרקה את כל התמונות המשותפות שלה ושל הגרוש שלה. חברה אחרת, קיימה טקס פרידה פרטי, מעל מדורה קטנה, ושרפה את כל התמונות הישנות. היא הרגישה שזה משחרר אותה מהעבר, כדי לפתוח עתיד חדש, טוב יותר.
אני עצמי התלבטתי לא פעם ולא פעמיים, מה לעשות עם אלבומי התמונות שלי.
בעיצומו של התקף נוסטלגיה עצוב, אבל כואב לא פחות, פתחתי בפעם האחרונה את האלבומים, וראיתי כמה היינו מאושרים.
כמה אני הייתי מאושרת.
לא היה לנו פוטושופ והתמונות לא משקרות.
באמת היה לי טוב.
אז לקח לי קצת זמן ובסוף הבנתי,
שאולי נפרדתי מאבא של הילדים שלי, אבל זו לא הייתה פרידה מהזיכרונות המופלאים שלי. והגלגול חיים ההוא, כנראה היה רק הקדמה, שלב התחלתי, כמו פרקים ראשונים, שנכתבו בספר שלם.
בספר של החיים שלי.
אז לא,
אני לא מעלעלת בתמונות לעיתים קרובות, כי זה עדיין כואב לי, אבל אני גם לא מתכוונת להשמיד אותם.
יום אחד, אולי הילדים שלי ירצו לראות איך אימא שלהם הייתה לבושה פעם בשמלת כלה, ואולי גם לראות את התמונות מהשנים שקדמו לחתונה, שאבא ואמא עוד היו חברים.
אבל בינתיים, פיתחתי תמונות אחרות בבית,שלי ושל הילדים.
גם כי יום המשפחה, וגם כי רציתי לייצר לכולנו, ובעיקר לי, זיכרונות אחרים.
לא במקום אלא שהיו, אלא נוספים.
תמונות משפחתיותצילום: שלומית אשר