שני פוסטים בפייסבוק תפסו אותי השבוע. אחד היה על אימא שמרגישה שהילדים גומרים אותה, שואבים ממנה את כל מה שיש בה ולא נשאר לה מי שיהיה קצת אמפטי כלפיה, ידאג לצרכיה, יראה אותה. הפוסט השני היה של אימא שיש לה שני ילדים והיא לא רוצה עוד. בסרטון היא מסבירה כמה קשה להיות היום במקום הזה כי החברה כל הזמן מבקרת ושופטת.
אז קודם כל, נכון. אנחנו חלשים בלכבד אדם שדעותיו והשקפותיו שונות משלנו. ללא ספק אנחנו נדרשים להרבה עבודה בתחום הזה. אפשר לכבד מבלי להסכים. אפשר גם לא להתערב בכל דבר. אני לגמרי שותפה לתחושה שאנשים דוחפים את האף. טוב נעשה אם נצעד צעד אחורה, כמו שמבקשים בבית המרקחת, אל מעבר לקו האדום.
בכל מקרה, במציאות כפי שהיא היום, כדאי לדעת להתעלם, כי כמו שהאימא בסרט אומרת, "אני היא זאת שנשארת לחיות את חיי, ולא אתם." הסרטון התחבר לי לסיפורה של ההצגה המצליחה של ידידי הצעיר והמוכשר, נדב רוזיאביץ', ''שני קווים'', המתחקה אחר אישה שלא רוצה ילדים ומגלה שהיא בהיריון. אני לא שופטת את הנשים היקרות האלה. כל אחת והדרך שלה. כל אחד צריך לחיות את חייו שלו ולא של אף אחד אחר.
אני יכולה רק להעיד על עצמי ולומר שהילדים הם האוצרות הגדולים ביותר שקיבלתי בעולם הזה, אחרי האיש שלי. מבחינתי לא יכולתי לעשות שום דבר משמעותי יותר ובעל ערך יותר. כמו שהלורד, הרב, יונתן זקס, כותב בדבריו על פרשת וירא:
"ההורות מקרבת אותנו לאלוהים יותר מכל דבר אחר בחיינו: כאלוהים גם אנו מביאים לעולם חיים דרך מעשה של אהבה." מתוך ספרו 'שיג ושיח'.
נכון, אף אחד לא אמר שלהיות הורה זה פשוט, זה תפקיד תובעני ודורש, אבל שכרו בצידו. הילדים שלנו הם אחד המנועים החזקים ביותר שלנו בחיים. בזכות הילדים אנחנו עסוקים יותר בהם ופחות בעצמנו. בזכות הילדים ניתנת לנו האפשרות, מידי יום, מידי שעה, לתת. נתינה. בזכות הילדים אנחנו זוכים, כפי שהיטיב לתאר האחד והיחיד, אהוד מנור ז"ל, ב'ילדות שנייה'. (אם לא קראתם פעם את המילים של השיר הזה, אתם חייבים) ובזכות הילדים אין לנו זמן לראות במראה את סימני הזמן.
ובקשר לפוסט הראשון, נראה לי שקודם חשוב להבין שילדים לא אמורים למלא את תפקיד בן או בת הזוג. זה לא התפקיד שלהם. אבל כן, הם בהחלט יכולים לגלות אמפטיה. התחושה בבית לא צריכה להיות שאני עובדת פה בשביל כולם. אני אולי מנהלת את הבית, אבל ממתי העבודה נופלת רק על המנהל? לרוב אפילו ההפך. הילדים הם חלק מהבית, חלק מצוות העבודה. כל ילד יכול וצריך להיות חלק מעבודות הבית. כל ילד ומה שמתאים לגילו, ליכולתו. שיתוף הילדים נכון מכל הבחינות, גם כדי להקל על ההורים ובעיקר כדי לפתח אצל הילדים אחריות ולאפשר להם את החשוב מכל, להיות חלק.
הרצון לחסוך מהילד, למנוע ממנו כל קושי, מוטעה ביסודו. ילד שעושים הכול בשבילו כדי שהוא יוכל "להיות ילד'', הוא ילד שמפספס את האפשרות להתקדם, לחוש נצרך, מועיל ומשמעותי.
אני כמובן מתחברת לדבריה של האימא. גם אני לפעמים מרגישה סחוטה ומותשת מהילדים. מבחינתי זאת קריאת אזהרה שירדתי מהפסים. תרתי משמע. אני לא במסלול הנכון, ירדתי מהדרך שאותה אני מובילה והוסטתי לדרך שהילדים מובילים. ברגע שאחזור לפסים שלי, לדרך שלי, כבר לא אהיה מותשת.
ילדים. זאת הבחירה שלי.
שרון רחל פלג- אימא לארבעה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.