ילד תלש את הפרחים המלבלבים בגינה של השכן – מה אנחנו מיד עושים? כועסים עליו, מרגישים מאוכזבים ממנו, או מעצמנו, או גם וגם, מתביישים מהשכנים וכד'...כל אלה משיגים עבור הילד את המטרה שלשמה הוא עשה את המעשה. מעשה קטן, פשוט וקל, מפעיל אותנו בצורה כל כך דרמטית. הכעס, האכזבה, הבושה – מהווים חיבור משמעותי כל כך שלנו אל הילד או במילים אחרות, ממלאים את הצורך הקיומי של הילד בשייכות. אז מה בעצם זה אומר? לא לכעוס על ילד שתלש את הפרחים של השכן?! איך הוא ילמד מה נכון ומה לא? ואיפה נכנס פה תפקידנו כהורים לחנך?
אז קודם כל, אם המעשה הזה מכעיס אותנו כנראה שהילד לא עשה אותו בפעם הראשונה בחייו, בתום לב. אם המעשה מכעיס אותנו זה סימן שאנחנו יודעים שהילד יודע שזה מעשה אסור. רוב הדברים שאנחנו כועסים עליהם הם דברים שאמרנו לפחות פעם אחת, (אם לא עשרות פעמים) שאסור לעשות. ויש דברים שגם אם לא אמרנו באופן ספציפי שאסור לעשות, הילד יודע. אז אפשר להוריד את עניין החינוך.
ובכל זאת – למה לא לכעוס עליו? אם ירגיש את הכעס שלנו, יהיה לו לא נעים, מה שימנע ממנו לחזור על המעשה שוב....כך לימדו אותנו – לחזק התנהגות חיובית ולמגר התנהגות שלילית. זאת צורת החשיבה שלנו בעולם המבוגרים, אבל היא לא תופסת אצל הילד בקשר עם הוריו. בשטח, אנחנו רואים, זה לא עובד - הילד חוזר שוב ושוב על מעשים שגוררים כעס מאיתנו. משמע שדווקא הכעס שלנו הוא מה שהילד מבקש להשיג. לא באופן מודע כמובן. הילד המודע בוודאי לא רוצה שנהיה כועסים.
סיבה נוספת לא לכעוס עליו היא, כי הוא לא באמת כזה, זאת רק תחפושת. הוא עשה את המעשה רק על מנת לקבל חיבור מאיתנו. הוא בעצם מחונך כל כך טוב שהוא יודע בדיוק מה יפעיל אותנו, מה יקפיץ אצלנו את הפיוז. אם הוא לא היה יודע בוודאות שזה יכעיס אותנו, הוא לא היה עושה את זה.
עוד רגע פורים, אבל האמת היא שכל השנה הילדים מתחפשים. כולנו מכירים את התחפושות האלה - יש ילד שמתחפש לפחדן, יש ילד עצלן, יש ילד שמתחפש לאגואיסט (שמעתי שזאת אחת התחפושות הנפוצות בשכבת המתבגרים) יש ילדים שמתחפשים לבכיינים, לגנבים, לוונדאליסטים. ואנחנו קונים את התחפושות האלה, מאמינים שהילד שלנו הוא באמת כזה, כמו שהוא מראה - פחדן, או עצלן, או אגואיסט, בכיין, גנב או וונדאליסט, ומתייחסים אליו באופן שראוי להתייחס לכזה.
אבל באמת בכל ילד יש הכול והוא בוחר בתחפושת על מנת להשיג מטרה. המטרה היא, אנחנו -ההורים. גם אם התחפושת באה לידי ביטוי מול המורה או השכנה או כל גורם אחר, אנחנו היעד האמיתי שלה. כל עוד אנחנו קונים את התחפושת של הילד, מתייחסים אל הילד בהתאם לתחפושת שהוא בחר, אנחנו בעצם משמרים את המצב הזה, את ההתנהגות הזאת, כי הילד משיג את המטרה לשמה התחפש. אז מה לעשות?
לא לקנות את התחפושת.
וכן להאמין בילד שלנו, שהוא לא באמת כזה ולהתייחס אליו כמשתף פעולה. באופן הזה נוכל לשחרר את הילד מהתחפושת שבחר לו ולבחור אחרת. בסופו של דבר רוב הילדים גדלים ודומים מאוד להוריהם, גם אם לא בכל התחומים, אז ברובם, מה שמחזק אותנו בהבנה שכל ההתנהגויות הלא רצויות שלהם בשלב הזה של חייהם, הם רק תחפושות.
פורים שמח,
תודה לאמנון שגיא על ההשראה לכתיבת הטור.