התורה אומרת בפרשתנו, שאישה יולדת היא טמאה, וצריכה להביא קרבן חטאת לאחר מספר שבועות (תלוי אם ילדה בן או בת). האם חטא הוא ללדת? מדוע צריכה האישה לחוש אשמה על כך שהעניקה חיים לעוד יצור חי? הלא פריה ורביה היא מצוה מן התורה! מדוע צריכה האישה להביא דווקא קרבן חטאת לאחר הלידה?
מסבירים המפרשים, שחטאה של האישה הוא בעת הלידה. האישה בעת הלידה סובלת מאד מכאבים הכרוכים בלידה, ומתוך החולשה והצער עלולה האישה להגיע לידי כך שלפעמים היא נשבעת שלא תלד עוד ילדים, כדי לא לעבור שוב את ייסורי הלידה. למרות שהאישה לא עשתה מעשה איסור בפועל, אלא רק חשבה מחשבה שלילית בעת הצער והייסורים הרבים שהיא עברה, ואולי היא לא התכוונה באמת לקיים את מה שאמרה, גם במקרה כזה האישה חייבת להביא קרבן חטאת על החטא שעברה ולו רק על האמירה.
מכאן עלינו ללמוד יסוד חשוב. לפעמים אנו חושבים מחשבות או אומרים אמירות, לדוגמא: כאשר אדם עייף, "נו, אז מחר אני לא אקום לתפילה", או לפני מבחן, "נו, אני אעתיק את השאלה הזו מאיזה חבר" וכדו', צריך לדעת שגם המחשבות והאמירות הללו הן חוסר שלמות, למרות שבסופו של דבר לא עשינו את המעשה בפועל.
עונש מחנך
נגע הצרעת בא לאדם על עוון לשון הרע. התורה אומרת שאת המצורע יש להרחיק אל מחוץ למחנה - בדד ישב. האם עונש זה אינו מזכיר לנו את העונש של המורה מכיתה א': "עמוד בפינה!", שעד היום אנו לא מבינים איזו תועלת חינוכית יש בו? מה בעצם גורמת הבדידות וההרחקה לאדם שדיבר לשון הרע?
מסביר רש"י, שהיות והמדבר לשון הרע רצה להפריד ולסכסך בין איש לרעהו, ובין איש לאשתו, אף הוא יופרד מן החברה. התורה נוטלת את המדבר לשון הרע שהפריד בין איש לרעהו, שרצה לפורר מעט את החברה בדבריו, ומרחיקה אותו אל מחוץ למחנה - אל הבדידות. שם ישב לבד עם עצמו ויבין בשעות הבדידות של ימי ההסגר את ערכה של החברה. כך יחוש עד כמה הוא זקוק לה, ואולי אז יקלוט את גודל חטאו כשפגע בלשונו בחברה שבה הוא חי.
כמחנכים עלינו לדעת, כי עונש צריך להיות עונש מחנך, עונש שבו יחוש ויבין החוטא למה לא היה בסדר ולמה הוא גרם. רק עונש כזה ימנע מאותו אדם לחזור על מעשהו השלילי גם בעתיד.
פרשת תזריע - מה עשיתי? רק אמרתי!
השבוע בחינוך בפרשה, זהירות בלשון מונעת אסון. שבת שלום.
