"הבעיה היא לא מבחן המיצ”ב, הבעיה היא ההתייחסות שלנו", כך אומר פרופסור יעקב כץ, נשיא המכללה ירושלים כיום ויו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך ומנהל בי"ס לחינוך באונ' בר-אילן בראיון ל'כיפה' בעקבות התחקיר שחשף שבתי הספר הדתיים לאומיים מובילים את טבלת האלימות בבחינות המיצ"ב.
"צריך להפסיק את ההיסטריה מסביב לבחינות המיצ"ב. יש מרחק עצום היום בין הבחינה בפועל לעומת המטרות שלו במקור", הוא אומר. “המיצ"ב נוצר על מנת להבין האם המורה, התלמיד ובית הספר מתפקידים על פי סטנדרטים מקובלים והאם מערכת החינוך תקינה, אך בפועל יש ניסיון לא מקצועי ללמוד מהמבחן דברים שלא צריך ללמוד. הנבחנים לא צריכים לפחד מהתוצאות. במקום ללמוד מהמבחן כדי לתקן דברים בעתיד נוצרת היסטריה לקראת הבחינה שמכניסה את המוסד לסחרחורת, שמבליטה באופן לא מידתי את המבחן. לא צריך לפחד מהמבחן. בפועל הנוצר מצב בו העיקר הוא להשיג תוצאות ולא להבין מה הבעיות בבית הספר".
פרופסור כץ מבהיר כי לא צריך להפסיק את המבחן, כפי שהצהיר בעבר שר החינוך הרב שי פירון, אך יחד עם זאת צריך להפסיק את ההיסטריה והפחד שמסביב. לטענתו ביצירת הפחד והחששות אנו מעוותים את המטרות המבחן.עם זאת הוא אומר כי “צריך ללמוד מהמבחן גם אם התוצאות לא לגמרי אמינות. אי אפשר לטאטא את התוצאות מתחת לשטיח ולטעון שהן לא אמת. צריך לראות את התוצאות בצורה שקולה ולהמשיך לעשות את הבדיקות המקומיות על מנת להביא למימוש הפוטנציאל של התלמידים, כי הם לא פחות טובים מתלמידים בעולם".
"הבעיה היא לא המבחן, הבעיה היא ההתייחסות שלנו", שב פרופסור כץ ומדגיש. “המבחן לא צריך להיות איום סמוי שמרחף מעל ראשי המורים, התלמידים וההורים. לא צריך להיכנס לשבעה ימי אבל מפני שיש בעיות עם המבחן כפי שהוא היום".
הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי התנהלות שר החינוך הרב שי פירון בנושא בחינות המיצ"ב. “הדיבורים מסביב האם לבטל או לא לבטל את הבחינות משפיעים לרעה. המורים לא יודעים מה נדרש מהם ויש מסרים יותר מדי שונים מדי תקופה. הצהרות. לבטל את בחינת הבגרות, לצמצם את בחינת הבגרות, לבטל את המיצ"ב, להפוך אותו למבחן פנימי, חיצוני. כל ההצהרות הללו משר החינוך הנוכחי ומקודמיו יוצרים חוסר ידיעה. המורים לא פחות טובים מאשר במדינות שונות אך כשיוצרים אווירה עכורה אי אפשר לצפות שישיגו את מה שהם צריכים להשיג".
פרופסור כץ מצביע על שתי בעיות נוספות אשר יכולות להביא למצב שהובא בתחקיר, לפיו בתי הספר הדתיים עוקפים את בתי הספר החילוניים. מחד, מכיוון שבתי הספר הדתיים נמצאים לעיתים בפריפריה או במקומות חלשים כדוגמת העיר ירושלים הנתונים אינם ברי השוואה עם מוסדות במרכז הארץ, בנושאי אלימות וכדומה, וכן הוא מסביר שמכיוון שתחומי הלימוד בין בתי הספר החילוניים והדתיים אינם זהים לא ניתן למדוד את הנושאים על פי אמות מידה זהות. “קשה מאוד להשוות בין בתי ספר דתיים וחילוניים. המקצועות בבתי הספר שונים. תלמידי בתי הספר הדתיים לומדים ספרות אחרת, היסטוריה קצת אחרת, ומקצועות קודש הנלמדים בצורה שונה לחלוטין מתלמידי בתי הספר החילוניים. גם אם נגיד שישיגו ציונים טובים בחינוך הדתי לאומי, המקצועות שונים ולא ניתן להשוות ביניהם. אי אפשר להשוות את הדברים כל עוד משתמשים במבחן אחיד. איך אפשר להשוות בין המבחנים כך?”.
"בנוסף, צריך לקחת בחשבון שהאוכלוסייה הדתית לאומית חלשה יותר מבחינה כלכלית חברתית. אומנם בתחקיר נבדקו בתי ספר גם במרכז הארץ אך יחד עם זאת נבדקו בתי ספר במקומות כמו ירושלים שחלשה מבחינה לימודים בחלק מהמגזרים. אי אפשר לתת פחות אמצעים ולבקש את אותן תוצאות. אי אפשר להשוות בין תלמיד בגבעת שמואל לתלמיד בנתיבות".