(בן 16.5, בקרוב שמיניסט). כבוד הרב, לחופשה זו נכנסתי עם רצון גדול: רציתי, ואני עדין רוצה, שבסוף החופש הזה אני אוכל לומר בבטחה שהתעליתי מאד במהלכו. רציתי להקדיש את כי היום, או לפחות את מרביתו, לתורה. רציתי להרחיב אופקים בתורה, ללמוד ולהתפתח מבחינה תורנית. סוף סוף יש לי תקופה ארוכה בה אני יכול ללמוד בלי שמסגרת כלשהי תגביל אותי. אבל, אני עצלן. אני קם למנין מאוחר יחסית, כבר קרה שמתוך עצלות פשוט המשכתי לישון ופספסתי את המנין... אחרי זה אני מנסה לשבת ללמוד, ואין לי כח לזה. זה פרדוקס: רוצה ללמוד, אבל אין לי חשק. אין לי סבלנות. אין לי כח לזה. על כל פנים, במשך כשבוע-שבועיים עוד איכשהו למדתי, ובפרט כשהיה לי חברותא. וכאשר אני סו"ס לומד-אני לומד בהחלט טוב, וב"ה הקב"ה זיכה אותי בחשיבה טובה ובדעת ללימוד תורה, ואין זו בעיה של הבנה וכו'. רבים מחברי נעזרים בלי בלימודם. אבל, כשזה מגיע ללימוד אצלי- אני נהיה עייף. בתחילת החופשה עשיתי לעצמי רשימה של סדרי לימוד, שאותם אני רוצה לפזר על פני היום. מעולם לא השלמתי אותה. לדוגמא: קבעתי שאלמד תחילה שמו"ת, לאחר מכן פרק משנה, ואחר כך גמרא עד הצהריים, ומהצהריים לימוד בספרים שונים. אכן, שמו"ת חמדתי, פרק משנה דומני שלא סיימתי במלואו, וללימוד גמרא כבר הייתי כ"כ עייף לשבת ליד השולחן, שהתיישבתי בכורסא ולמדתי דף וחצי, כאשר חלק נכבד ממנו אגדתות. ליותר מזה פשוט לא היה לי כח. התעייפתי בצורה קשה. וזה היה הרבה לפני הצהריים. יותר לא למדתי באותו יום... אני מבכר ישיבה חסרת מעש על פני לימוד מתיש. וזה מוזר: בראש שלי, העקרונות מאד ברורים, ממש כיר"ש גדול-לימוד תורה הוא חשוב ביותר, וכן על כל שאר דברים. אבל בפועל, אין זה כך... למשל-אחרי יום שבו בקושי למדתי, אני מתחרט על כך בכל ליבי בעת תפילת מנחה, מקבל על עצמי קבלות של לימוד וכיו"ב, החלט מבין ומרגיש עד כמה זה חושב ונוע בי ממש וכו'. אבל, אחרי התפילה, כאשר אני בא לפתוח ספר, שוב נופלת עלי העצלות, ושוב אני מעדיף להסתלבט... אני מרגיש פחות ערך ליד רבים וטובים שאמנם קשה להם ללמוד, אבל הם לומדים מה שהם יכולים, ולומדים. קשה להם, אבל הם לומדים. אני מכיר רבים כאלה. אני, שב"ה יש לי שכל ללמוד, לא עושה איתו כלום, בעוד שרבים כאלה היו עושים עם שכל כזה נפלאות, שכן להם יש את הכח הזה, את ההתמודדות הזו. הם יודעים שצריך ללמוד, אז הם לומד
סדר יום
(בן 16.5, בקרוב שמיניסט). כבוד הרב, לחופשה זו נכנסתי עם רצון גדול: רציתי, ואני עדין רוצה, שבסוף החופש הזה אני אוכל לומר בבטחה שהתעליתי מאד במהלכו. רציתי להקדיש את כי היום, או לפחות את מרביתו, לתורה. רציתי להרחיב אופקים בתורה, ללמוד ולהתפתח מבחינה תורנית. סוף סוף יש לי תקופה ארוכה בה אני יכול ללמוד בלי שמסגרת כלשהי תגביל אותי. אבל, אני עצלן. אני קם למנין מאוחר יחסית, כבר קרה שמתוך עצלות פשוט המשכתי לישון ופספסתי את המנין... אחרי זה אני מנסה לשבת ללמוד, ואין לי כח לזה. זה פרדוקס: רוצה ללמוד, אבל אין לי חשק. אין לי סבלנות. אין לי כח לזה. על כל פנים, במשך כשבוע-שבועיים עוד איכשהו למדתי, ובפרט כשהיה לי חברותא. וכאשר אני סו"ס לומד-אני לומד בהחלט טוב, וב"ה הקב"ה זיכה אותי בחשיבה טובה ובדעת ללימוד תורה, ואין זו בעיה של הבנה וכו'. רבים מחברי נעזרים בלי בלימודם. אבל, כשזה מגיע ללימוד אצלי- אני נהיה עייף. בתחילת החופשה עשיתי לעצמי רשימה של סדרי לימוד, שאותם אני רוצה לפזר על פני היום. מעולם לא השלמתי אותה. לדוגמא: קבעתי שאלמד תחילה שמו"ת, לאחר מכן פרק משנה, ואחר כך גמרא עד הצהריים, ומהצהריים לימוד בספרים שונים. אכן, שמו"ת חמדתי, פרק משנה דומני שלא סיימתי במלואו, וללימוד גמרא כבר הייתי כ"כ עייף לשבת ליד השולחן, שהתיישבתי בכורסא ולמדתי דף וחצי, כאשר חלק נכבד ממנו אגדתות. ליותר מזה פשוט לא היה לי כח. התעייפתי בצורה קשה. וזה היה הרבה לפני הצהריים. יותר לא למדתי באותו יום... אני מבכר ישיבה חסרת מעש על פני לימוד מתיש. וזה מוזר: בראש שלי, העקרונות מאד ברורים, ממש כיר"ש גדול-לימוד תורה הוא חשוב ביותר, וכן על כל שאר דברים. אבל בפועל, אין זה כך... למשל-אחרי יום שבו בקושי למדתי, אני מתחרט על כך בכל ליבי בעת תפילת מנחה, מקבל על עצמי קבלות של לימוד וכיו"ב, החלט מבין ומרגיש עד כמה זה חושב ונוע בי ממש וכו'. אבל, אחרי התפילה, כאשר אני בא לפתוח ספר, שוב נופלת עלי העצלות, ושוב אני מעדיף להסתלבט... אני מרגיש פחות ערך ליד רבים וטובים שאמנם קשה להם ללמוד, אבל הם לומדים מה שהם יכולים, ולומדים. קשה להם, אבל הם לומדים. אני מכיר רבים כאלה. אני, שב"ה יש לי שכל ללמוד, לא עושה איתו כלום, בעוד שרבים כאלה היו עושים עם שכל כזה נפלאות, שכן להם יש את הכח הזה, את ההתמודדות הזו. הם יודעים שצריך ללמוד, אז הם לומד
