יש לי חברה, שאם היינו בכיתה ג' אולי הייתי אומרת עליה שהיא החברה הכי טובה שלי; חברה שאני מדברת איתה לפחות פעם ביום-יומיים, שיודעת פלוס מינוס הכל, ושכמה שנים היא גם שומרת לי טינה קטנה.
למה? כי פעם, בשמינית, היא היתה האחראית על אירועי פורים, ואני שסגרתי שירות לאומי כבר בט"ו בשבט פשוט הפסקתי להגיע לאולפנה. הדבר היחיד שהגעתי אליו היה ההצגה וגם שם הייתי אורחת. היא הזיעה כל החודש, התאמצה ועבדה והפיקה, ואני לא הואלתי בטובי אפילו להגיע. אבל היו לי חיים משלי, התנדבויות ופרויקטים מעניינים והדבר האחרון שעניין אותי היה "מבצע חמישית". מדי פעם אנחנו מעלות את זה, צוחקות על זה, והיא נוזפת בי ככה בקטנה, לצאת ידי חובה.
עוד בסידרה:
לימים, כידוע, נהייתי מורה. מורה מהזן הזורם בסך הכל, יש לציין. מהסוג שיוצא לטיולים ובעד שיעורי שמש ומשתדל לגוון את הלמידה. אבל משום מה, חודש אדר עדיין לא הצליח לחדור את האפאתיות שלי. אני עדיין נרתמת למה שצריך, אבל לא מצליחה להשתכנע שזה לא, ברובו, פשוט בזבוז זמן, כסף, ואנרגיה.
למה צריך ארוחת צהריים חגיגית של השביעית?
ומה בעצם קורה עם כל אותם אלפי שקלים שמוזרמים על חומרי יצירה במהלך החודש?
אבל שאלות כאלה, שתדעו, הן כפירה בעיקר כשזה מגיע לחודש אדר. אז אני מתכוננת נפשית עוד מראש, ומשתדלת לעשות את הפרצוף הכי מתעניין שיש.
השבוע היה המבצע שלנו. מחנכות השכבה עשינו כולנו מאמצים עילאיים כדי להיות עם הבנות בכל ימי ההכנות הארוכים - דבר שכולל הקפצה לאולפנה בשעות ערב מאוחרות, הסעת תלמידות הביתה ומעט מאוד שעות שינה. הבנות היו מקסימות ומכירות תודה ועבדו קשה מאוד, ולי היה זמן לבחון מחדש את התחושות שלי כלפי אירועי חודש אדר.
ניסיתי לחשוב מיהן המרוויחות הגדולות מהחודש הזה, ומה הוא בכל זאת מוסיף.
שמתי לב שיש בנות שהלימודים הן בשבילן עול מתמיד והתמודדות שלא נגמרת, ופתאום יש להן הזדמנות לבלוט בתחום שהן טובות בו: הן יוצרות, מציירות, ממציאות ריקודים, מארגנות, מנהיגות; התלמידה הכי חלשה בכיתה פתאום יכולה להיות המצחיקה של החבורה, בלי שתצטרך להתמודד עם הקשיים שלה כל הזמן; התלמידה שאף פעם לא מגיעה בזמן פתאום מגיעה ראשונה וישר ממשיכה את מה שהיא הפסיקה אתמול מאוחר בלילה; הן רגועות יותר, משוחררות יותר, שמחות יותר; ויש להן ציפיה משותפת לתוצר משותף שכולן עבדו עליו.
ומי המפסידות של החודש? בנות עם קשיים חברתיים, שהסיטואציה המאוד-חברתית גורמת להן ללכת לאיבוד עוד יותר; בנות שלא טובות בלדחוף את עצמן קדימה, שפעמים רבות נדחקות לשוליים; והבנות שצריכות מסגרת, שפירוק המסגרת משבש אותן יותר מכולן.
יום המבצע הגיע, היה ועבר, ואני הבנתי משהו חשוב: בינינו, המבצע לא עניין אותי, ויודעים מה? אולי הוא אפילו לא צריך לעניין. זה לא שלא עבדתי קשה בשבילו, אבל אני הפקתי ממנו משהו אחר: למדתי את הכיתה, וכל בת בנפרד, מזווית אחרת - זווית שאני לא זוכה לפגוש בדרך כלל. בעוד הבנות היו עם הפנים למבצע - אני הייתי עם הפנים אליהן. אז אני עדיין חושבת שחודש אדר הוא בעיקר בזבוז כסף, אבל לפחות הרווחתי משהו שלא יסולא בפז.
הכותבת היא בוגרת התוכנית למצטיינים במכללה האקדמית הרצוג
חינוך לומדים בהרצוג. לפרטים הקליקו >>>