הציונות הדתית היא הבית שלי אבל לא של בתי מתמודדת הנפש

אנחנו גרים בקהילה, ולא קיבלנו עזרה. נכון נכון, אני אשמה שלא שיתפתי, אבל האמת היא שהתביישתי כל כך. המציאות שבה ילד חולה ומאושפז במחלקה פסיכיאטרית היא קשה מנשוא

ורד מזומן אביעד 12/05/22 12:58 יא באייר התשפב

הציונות הדתית היא הבית שלי אבל לא של בתי מתמודדת הנפש
צילום: shutterstock

כל חיי גדלתי בעולם הדתי.

התחנכתי בממ"ד, ובהמשך למדתי באולפנת צביה בהרצליה. בנעוריי הדרכתי בפרויקט השחר בבני עקיבא ושירתי שנתיים בשירות לאומי משמעותי, בבית הילד בנווה מיכאל וגם במכון גולד בירושלים ובבית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל. תמיד נתתי מעצמי כל מה שרק אפשר בכל מסגרת בה הייתי. 

כשהגעתי לאקדמיה בחרתי ללמוד במכללת אמונה ובאוניברסיטת בר אילן ואחר כך אפילו הייתי מדריכת כלות בצהר. הציונות הדתית היא חלק ממני, הקמתי את בית מדרש "מערבא" בלשם בשיתוף אמונה, ועברתי קורס מנהיגות של קולך ואמונה. בהמשך אפילו לימדתי אורייתות ונכנסתי לארגון רבני ורבניות בית הלל. אתם הבית שלי. לאחרונה אני מלמדת בבית ספר ממלכתי חילוני והגעגוע לעולם הדתי גדול. בתור הדתייה היחידה בצוות, הפער שוב ממחיש שאין לי מקום אחר בעולם. 

לפני שמונה שנים נכנסתי בעל כורחי לעולם בריאות הנפש, כאשר עברתי אשפוזים רבים עם בן משפחה. הגענו לעולמות התוהו, לאחד המקומות הכי עצובים שקיימים כאן, מחלקה סגורה לילדים ולנוער. העברתי שם הרבה ימים ושבתות. לא ידעתי את נפשי מרוב צער וכאב. המשכתי לנהל משפחה, זוגיות, עבודה. היה קשה והייתי לבד. 

התביישתי כל כך במציאות של ילד חולה 

אנחנו גרים בקהילה, ולא קיבלנו עזרה. נכון נכון, אני אשמה שלא שיתפתי, אבל האמת היא שהתביישתי כל כך. המציאות שבה ילד חולה ומאושפז במחלקה פסיכיאטרית היא קשה מנשוא. כאב גדול אנחנו נושאים בלב על הילד שחשבנו שיהיה לנו, על הפסגות שקיווינו שיכבוש. קשה לראות את הילד סובל, נאבק כל כך רק כדי להרגיש טוב, אבל קשה עוד יותר כשמסתירים. 

בציונות הדתית יש קהילות מדהימות של חסד ועזרה הדדית. הייתי יכולה לקבל סיוע, חיבוק ותמיכה קהילתית שוודאי היו עוזרים לי מאוד לו רק שיתפתי. כל יציאה מבית החולים מלווה בהתפרקות, בבכי כל הדרך אל הרכב, בהשפלת עיניים כדי לא לפגוש עוד זוג עיניים. 

והנה ההוכחה הכואבת למה לא שיתפתי. 

בשנתיים האחרונות קיבלנו לא ממדרשה שהבת הייתה אמורה ללמוד בה. אפשר להבין, קשוח לקבל מישהו אחרי אשפוז במחלקה סגורה. אבל קשה עוד יותר לקבל את העלבון הצורב של הילדה שמרגישה דחויה. 

מיררנו בבכי כשגילינו על הפסקת השירות הלאומי 

ועוד סיפור על בת, שעברה אשפוז של עשרה ימים בעוד משרתת בשירות לאומי, וכאשר רצתה לחזור לתקן עברה שבעה מדורי גיהנום. ביקשו מסמכים אישיים, פרטים סודיים, כאלה שבעיניי אפילו לא לגיטימי לבקש. עוד ועדה, עוד שיחה עם הצוות, עם הבוסית הקשוחה, עם האחראית הראשית. עוד מכתב מהפסיכיאטרית, מהפסיכולוגית, עוד פגישה עם העובדת הסוציאלית של העמותה. כמה כוח צריך כדי שתהיה לך הזכות לתרום מעצמך? האם ראוי שנתנהג ככה ליקרינו שגם ככה עוברים סבל וצער בלתי נסבלים? 

לפני חודשיים קיבלנו הודעה על הפסקת השירות. מיררנו בבכי ואז הבנתי שאיני יכולה יותר, ניבטה בי ההבנה וההכרה שאני חייבת לעשות משהו לפעול. לכן, אני מתכוונת להשיק את הקואליציה של הארגונים הדתיים, עם מנהיגים, רבנים ואנשי טיפול מובילים בתחומם. גם משפחות דתיות ויקרות יהיו כאן, וכולנו יחד ננסה לחשוב ולפעול כדי להקל על הילדים שלנו והמשפחות שלהם, בני הציונות הדתית, שעוברים סבל יומיומי וזקוקים לתמיכה מחבקת. מוזמנים גם. 

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר