מוצאת את האור

כשאורטל מדברת על "המקרה" ועל השנה שעברה עליה, היא לא מפחדת לחייך ולשחרר פרצי צחוק מעת לעת. כזאת היא. אלו הם חייה. האנרגיות שלה מושקעות בשמחה ולא מידרדרות במדרונות בכי מתמשכים. קשה להאמין, אבל כך חיה אישה בשנות השלושים לחייה, אם לחמש בנות ובן אחד, אלמנתו של שליח ציבור.

אני נכנסת לביתה שבקרני-שומרון, אליו היא עברה עם ילדיה כמה חודשים לאחר האובדן של אוריאל באסון הכרמל, כמה שעות לפני שילדה את בתם אוריה. כשאוריאל נפל, היא הייתה בחודש השני להריונה וכבר מאותו הרגע, או אולי מאז ומתמיד, כפי שאני מגלה בריאיון הזה, היה ברור לה שהיא ובני ביתה ימשיכו לשאת את החיים.

הבית של אורטל מעוצב ומאובזר בטוב טעם. אני מחמיאה לה והיא מסבירה לי שמכאן בעצם התחיל הכול. "התחלנו להתחדש כאן בדיוק כשהגענו. היינו בשליחות בחו"ל במשך שלוש שנים וכשהגענו לארץ קיבלנו רהיטים ומוצרי חשמל משומשים מכל מיני מקומות. לאט לאט התחלנו להתחדש. זמן קצר לפני המקרה אוריאל אמר לי 'די, עכשיו אנחנו בשלב של התבססות. הגיע הזמן להשקיע בבית.' היינו יוצאים במוצאי שבתות וקונים אביזרים חדשים לבית. זה הטעם האחרון שהיה לי ממנו."

כשחסד פוגש בחסד

אורטל מחיוט נולדה ביהוד לאבא ציון העובד בתעשייה האווירית, לאמא ציפורה העובדת בקופת חולים לאומית, לאחות ולשני אחים נוספים. היא למדה באולפנת צפירה ואחר כך זכתה להיות במחזור השלישי של מדרשת "אורות עציון". את אוריאל הכירה במסגרת השירות הלאומי, אותו עשתה ביבנה. משפחת מלכה היבנאית ידועה באירוח רחב לב של בנות השירות בשבתות וגם בחסד חוצה גבולות. "בשבתות שהתארחתי אצלם הוא נשאר בצבא ואני הבנתי שלמשפחה יש בן שמתאים ל'רשימת המכולת' שלי. הוא היה הסדרניק בישיבת קרני-שומרון, בוגר מסלול קרבי, אידיאליסט משכמו ומעלה. שבת אחת נפגשנו בסניף בני עקיבא בעיר. לא דיברתי אתו אבל קול בתוכי אמר לי שהוא יהיה החבר שלי." אורטל הכירה את אוריאל כשהיה חייל בצנחנים. כשהוא כבר היה מ"כ והתלבט אם להמשיך לקצונה, אורטל הודיעה לו שאין לה כוחות נפש להתחתן עם קצין.

אוריאל חזר לישיבה, ואורטל למדה הוראה במכללת תלפיות בשילוב מדרשת אביב. ילדיהם נולדו זה אחר זה, טליה (10), שירה (9), תמר (8) ושילה (6). כשאורטל הייתה בהיריון החמישי, משפחת מלכה החליטה לצאת לשליחות בחו"ל. שם נולדה אמונה, כיום בת 4.

(אוריאל ז"ל, באדיבות ירחון הלל)

-היה לך אומץ לצאת לשליחות עם משפחה גדולה כל כך?

"הלכנו שנינו עם חששות אל הבלתי נודע, אבל אוריאל נתן לי את הביטחון. הוא היה לוחם, והחלטנו שאנחנו יוצאים להרפתקה הזאת, ואם זה לא יתאים - תמיד נוכל לחזור לארץ. הגענו לדנוור בתור שני מורים, וגם שם אוריאל כבש את הלבבות. הוא היה דומיננטי, הוא שידר חמימות, והיה המגנט שמשך את כל הישראלים הספרדים. הוא ייסד את הקהילה הספרדית שם, שבה יש תפילות ספרדיות בחגים, שבתונים, אופי של גרעין תורני ממש. הקהילה הייתה מורכבת מישראלים-ספרדים יורדים ומיהודים אמריקאים שרצו לטעום את טעמה של ארץ ישראל דרך ההווי הקהילתי."

-מתי החלטתם לחזור לארץ?

"אחרי שנתיים בדנוור המשכנו לשליחות בקנדה, אבל חזרנו לארץ באמצע השנה כי היה מחסור חמור בתקציב של הקהילה שהעסיקה אותנו שם. חזרנו לבית שלנו בשכונת נווה-מנחם שבקרני-שומרון, ושנינו התחלנו לעבוד בעבודות שונות בהוראה."

-משם אוריאל הגיע לשירות בתי הסוהר?

"הוא ראה בפרסומים שמחפשים קצינים שיהיו רבנים צבאיים. הוא תמיד חלם להיות קצין, והצבא היה משאת חייו. הוא היה מורעל ממש. הוא החליט ללכת לקורס ושם התבשר שהוא אחד מעשרת הקצינים שמיועדים להיכנס לקבע. הבעיה הייתה שלא היה תקן פנוי, ולכן הוא המשיך במסגרת ההוראה בתקווה שיתפנה תקן עבורו. במקביל, אבא שלו לחץ עליו שייכנס למשטרה. אוריאל בא ממשפחה שיש בה לא מעט אנשי משטרה, ואבא שלו אמר לו שהוא כבר מבוגר, שהוא צריך למצוא עבודה עם תנאים טובים, וכך הוא הגיע לשירות בתי הסוהר. הוא היה יוצא בכל יום בשעה חמש וחצי בבוקר, בטרמפים, לכלא בבאר-שבע. הוא הגיע לשם במקרה הטוב בשעה תשע, וחזר הביתה בתשע בערב. הרב הראשי של שירות בתי הסוהר המליץ לו לצאת לקורס קצונה של שירות בתי הסוהר והוא הלך אחריו. הוא היה צריך לקבל משרה באשקלון, ואנחנו תכננו בחנוכה האחרון לחפש שם בית. זה לא קרה..." אורטל עוצרת לרגע. ושותקת.

"אני לא בנויה לרחמים"

ביום חמישי, יומו הראשון של חנוכה ה'תשע"א, סמוך לשעה 11:00 בבוקר, התלקחה השרפה ממערב לעוספיא שבכרמל. מדריך טיסה שחזה בשרפה הזעיק צוותי כיבוי, והם החלו לפעול במקום. כעבור שעתיים וחצי הגיעו למקום גם מטוסי כיבוי, אך הם התקשו להשתלט על השרפה שהושפעה מרוחות עזות והתפשטה במהירות לאזור שמורת הר אלון, נחל חיק, שמורת הר שוקף, קיבוץ בית-אורן וכלא דמון, אליו הוזעק אוריאל עם חבריו, צוערי קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר. באותו היום הספיקו אוריאל ואורטל לנהל שיחה שגרתית בשעות הצהריים. אורטל ביקשה לחכות לו להדלקת נרות החנוכה, אוריאל התעקש שהיא תדליק עם הילדים, בלעדיו.

-מתי קיבלת את הבשורה?

"אחרי שאוריאל סיפר לי שהוא הוקפץ לכרמל, נשארתי רגועה וחיכיתי שהוא יגיע בערב, כדי שנוכל לחגוג. הייתי בתחילת היריון והייתי זקוקה לשינה מרובה, לכן הלכתי לנוח את מנוחת הצהריים שלי. כשהתעוררתי כבר התחלתי להכין עם הילדים את שיעורי הבית, ובשעה ארבע וחצי התקשרה אלי רחלי, אחותו של אוריאל. היא סיפרה שהוא לא עונה לפלאפון ושלחה אותי לאינטרנט, למצוא את המידע המסעיר. היא הייתה לחוצה ממש. כשפתחתי את המחשב, התמונה הראשונה שעלתה לי הייתה צילום של האוטובוס השרוף. התקשרתי אל אוריאל והוא לא ענה."

-איך הרגשת באותו רגע?

"הכול התחבר לי באותו הרגע ממש. היה בי חלק שהאמין שהוא לא עונה כי הוא באמצע לחלץ מישהו או באמצע לכבות את השרפה, או שלקחו להם את הפלאפונים כי הם כבר עסוקים בחילוץ מבית הכלא, אבל יש חלק שהאמין מאוד ש..."

אורטל לא מסיימת את המשפט. כנראה גם באותם רגעים היא לא השלימה את המשפטים הקשים והספקניים שרצו בין שִׂכלה ללבה. היא הייתה עסוקה בניהול הבית, בארגון הילדים, בעוד קצין הביטחון והשכנות - כולם ידעו. וחיכו.

הילדים התקבצו סביבה, ראו את התמונות ושמעו את צלצולי הטלפון שהחלו להגיע זה אחר זה. אורטל כבר ידעה שחלק שלם בחייה זה עתה הסתיים. היא העלתה את הילדים על הרכב ודאגה לשלם את שכר הדירה לבעלי הבית. היא ידעה כמה חשוב לאוריאל לשלם את שכר הדירה בזמן. היא גם ידעה שהיא הולכת לשבת שבעה, ואם לא תשלם עכשיו - היא תאחר.

"ההורים שלי הגיעו לעזור לי. נשארנו בחוסר הוודאות שלנו, גם כשרב היישוב התקשר כמה פעמים ושאל אם נרצה שהוא יבוא. בחצות הלילה הגיעה אותה דפיקה איומה בדלת, של קצין העיר. הוא שאל אותי אם אני יודעת איפה גרה משפחת מלכה. באותו רגע הייתי על הקו עם חבר טוב של אוריאל מהקהילה בחו"ל. הוא שמע את ההתרחשות, ואמרתי לו שאני לא יכולה לדבר. באותו רגע שמעתי צעקות מהצד השני של הקו. ניתקתי, פרצתי בבכי, והרגשתי שסוף סוף הגיעה חוסר הוודאות לקצה."

כעבור חצי שעה המה הבית אדם. חברים טובים ומכרים מהיישוב כבר פקדו את בית משפחת מלכה. אורטל פיזרה את הקהל מהר למדי וניצלה את השעות הספורות שנותרו לה עד ליום המחרת. "אחרי שכולם הלכו והכול נרגע, עוד הספקתי ללכת לישון. קמתי בבוקר, עם הילדים. הם ביקשו לדעת מה סוף הסיפור של הלילה הקודם. התיישבנו ואמרתי להם ברמה העובדתית: 'הייתה שרפה, אבא הלך להציל חיים, לעזור לחלץ אנשים, והוא נפטר.' הגדולה התחילה לבכות, הילדים הקטנים פשוט שתקו."

(צילום: ירחון הלל)

-אומרים שארבעים יום לפני שהנשמה מסתלקת - היא כבר יודעת. את הרגשת בזה?

"רק במבט לאחור אני מצליחה לזהות כמה דברים ולהגיד ששמתי לב שזה מתקרב. כל התקופה שקדמה למקרה הייתה תקופה של ריחוק והיפרדות. בתחילת השנה אוריאל טס לחו"ל להתפלל שם בחגים ואנחנו נשארנו כאן. שבוע אחרי שהוא חזר הודיעו לו שהוא נכנס לקורס, ממנו הוא היה חוזר פעמיים בשבוע, כך שבקושי התראינו וגם הילדים לא חוו אותו כפי שהיו רגילים. זה דרש ממני להיות בחזית הבית, גם כאישה עובדת וגם כעקרת הבית. בעקבות כל זה הרגשתי שמשהו בתקשורת הזוגית שלנו השתנה, התקרבנו הרבה יותר. הוא ניסה להיות קשוב יותר ורגיש יותר. כשהוא היה מגיע השתדלנו לנצל את זמן האיכות ולצאת במוצאי שבתות. רמות השיחה שלנו היו עמוקות יותר, ומבחינתנו זכינו לשדרוג בזוגיות. עוד דבר מפליא הוא שביום רביעי, בפעם האחרונה שהוא נפרד מאתנו, חשבתי להגיד לו: 'אולי תיקח יום חופש? תגיד שמישהו חולה.' תיארתי לעצמי שאין מצב שהוא יעשה את זה. זה מצחיק אותי כשאני חושבת על זה. אולי זה היה מציל אותו? הוא יצא ואני הדחתי כלים במטבח. הוא נפרד בדרך הרגילה שלו ואז הוא נעמד בדלת, הניח את התיק, עוד פעם נכנס ונפרד ממני בצורה מיוחדת. שאלתי את עצמי: 'מה קורה כאן?' גם הבן שלנו היה ער באותה שעה, ואוריאל הספיק להקפיץ ולהרים אותו עד התקרה, כמו שהוא תמיד עשה. הוא נפרד גם ממנו."

חיים חדשים

כשאוריאל נפל, אורטל הייתה בחודש השני להריונה. באותו יום של השרפה הנוראית, היא סבלה מכאבי בטן חזקים אבל המשיכה לשמור את הסוד לעצמה. לפני כשלושה חודשים היא ילדה את אוריה, בתם השישית. במהלך השנה האחרונה נולדו עוד שישה יתומים מאב לאימהות האמיצות שזכו לתואר הכואב "אלמנות הכרמל". "הרבה אנשים הלחיצו אותי כשסיפרו לי על הלידות של שאר האלמנות. סיפרו לי שחלקן צעקו והתפרקו רגשית תוך כדי הלידה, ואני חששתי מזה מאוד. שאלתי את עצמי: 'מה עומד להתרחש בלידה שלי? צעקות בטוח לא, כי לא מתאים לי לצעוק, מטבעי אני לא אדם שמתפרק. אבל איפה אני אמצא את עצמי בתוך הלידה?'" ביום שבו עברה אורטל עם ילדיה לבית החדש בקרני-שומרון היא הספיקה לפרוק את הארגזים, ובשעת לילה, כאשר החלו הצירים, היא נסעה לחדר הלידה עם אמה.

-ספרי לי על הלידה.

"החזקתי את עצמי בשליטה כדי שלא להגיע למצב של חוסר אונים. המשימה שלי הייתה שלא להתפרק ולא להתפזר כדי שלא אגיע למצב שבו ייתנו לי חמצן ויובילו אותי לחדר ניתוח. בהיבט הזה הגעתי לשיא של שליטה עצמית, בניגוד לאחד השיאים ההפוכים שזכורים לי - בשעת הלוויה של אוריאל. באותו זמן קיבלתי רעד בלתי מוסבר בכל הגוף. היו לי נשימות לא סדירות, פינו אותי לאמבולנס ומשם לבית החולים. הרגשתי פורקן גדול באותה שעה. דווקא בזמן הלידה, זמן שבו הבאתי חיים לעולם, הצלחתי להחזיק בשיא ההפוך. התכנסתי, התחברתי לאוריאל ממקום של תפילה. ביקשתי ממנו שיתפלל כפי שהיה עושה בלידות הקודמות. אוריאל נפטר בשקיעה של כ"ה בחודש, ואוריה נולדה בזריחה של כ"ו בחודש. הבת הבכורה שלנו קרויה טליה - השם הזה מסמל את סוף השמות של שנינו, עם שינוי קל מ'א-ל' ל'י-ה', שזו אותה מהות. ואוריה, שהיא הקטנה בילדינו, מסמלת את תחילת השמות שלנו."

-איך הגבת למראה העיניים התמוהות שבהו בך כשהתגלה שאת בהיריון?

"הרגשתי במבטים של עיניים מרחמות, אבל אני עצמי שמחתי מעצם ההיריון. פשוט הייתי בשמחה ולא נכנסתי לרחמים עצמיים - לא אז וגם לא היום. אני משדרת לעצמי ולילדים שהייתה לנו גאווה וזכות לחיות לצד אוריאל. הילדים שלי לא מסכנים שאין להם אבא. בכל אחד מהם יש חלק ממנו, והם צריכים להעריך את זה. לפעמים יש רגעים שאני מרגישה חסרת אונים, אבל המוטו שלי הוא להעריך את מה שהיה לנו. זו הצידה לחיים, שלי ושל הילדים. היה לנו אבא שאהב מאוד ללמוד תורה, והיו לנו חוויות טובות אתו, אנחנו לא חיים אותו בפועל אבל כן בזיכרון."

הריאיון המלא פורסם ב'הלל', ירחון נשים לראשי חודשים